במחקר חדש עולה, כי הכשרה של הטלפנים במוקד החירום הטלפוני (911 בארה”ב), על מנת שישאלו מספר שאלות פשוטות, מאפשרת להם לזהות נשימה סופנית ולכן לאפשר התחלה נכונה של פעולות החייאה (CPR).

בהכשרה של הטלפנים, נלמד פרוטוקול שאלות הכולל את השאלות הבאות: האם החולה ער ובהכרה והאם הוא זז? האם החולה נושם באופן רגיל? אחרי כן מבקש הטלפן לדעת כמה זמן עובר בין הנשימות. במידה ועוברות יותר מ- 10 שניות, הטלפן מורה למטלפן להתחיל בהחייאה.

במחקר שנעשה בדאלאס, נמצא כי אחרי הכשרת הטלפנים, היתה עלייה של 30% בשיעור ההחייאות. בנוסף, מספר המקרים בהם לא זוהה דום לב ירד מ- 168 מקרים ב- 8 חודשים שלפני התחלת הפרוטוקול, ל- 68 מקרים בלבד ב- 4 חודשים שאחרי התחלת הפרוטוקול. במהלך השנה בה היה מעקב אחרי מקרי החירום, היו 962 מיקרים של דום לב מחוץ לבית החולים באזור הנחקר.

מבין החולים שזוהו עם נשימה סופנית, 85% היו עם פירפור חדרים (VF) או ללא פעילות חשמלית (PEA), לעומת 46% בלבד מהחולים שלא זוהו עם נשימה סופנית. עובדה זו משמעותית מכיוון שבמיקרים של- VF ול- PEA יש חשיבות רבה יותר ל- CPR מאשר בא-סיסטולה. ב- 8 החודשים שלפני לימוד הפרוטוקול, לא זוהה אף חולה עם נשימה סופנית, לעומת 22 חולים שזוהו ב- 4 החודשים שאחרי לימוד הפרוטוקול.

לפי החוקרים, מחקר זה מציג דרך פשוטה וזולה לשפר את יכולת הזיהוי של דום לב.

לידיעה המלאה במדסקייפ