במסגרת דיון “ראש בראש” המתפרסם ב-BMJ העוסק במקומן של התרופות הפסיכוטרופיות טען ד”ר פיטר גוטזצ’ה מדמנרק, שניתן להפסיק השימוש בכמעט כל התרופות הפסיכוטרופיות מבלי שייגרם כל נזק ועם איבוד תועלת קטן, באופן שיביא להצלת מאות אלפי נפשות ושיפור באורך ובאיכות החיים של המטופחים.

לטענת גוטזצ’ה, תרופות אלה מציעות תועלות מועטות בהשוואה לפלציבו ומנגד עלולות לגרום ללמעלה מחצי מיליון מקרי מוות בשנה בארה”ב ובאירופה. כתוצאה מכך, לדעתו , ניתן להוציא משימוש 98% מהתרופות הפסיכוטרופיות. אלה כוללות את נוגדי הדכאון, הטיפול ב-ADHD , ודמנציה וכל התרופות האנטיפסיכוטיות והבנזודיאזופינים  (למעט 6% מהן) . 

לטענת המומחה הדני, מכיוון שהתרופות הפסיכוטרופיות מזיקות באופן ניכר כאשר הן בשימוש ארוך טווח, יש מקום לשימוש בהן רק בסיטואציות אקוטיות ותמיד עם תכנית ברורה להפסקתן.

המשתתף השני בהתדיינות, ד”ר אלן יאנג מאנגליה , טוען שמרבית החששות הקשורות לטיפול בתרופות הפסיכיאטריות הן מוגזמות. לטענתו, התרופות הללו עוברות בדיקות קפדניות לבחינת יעילותן ובטיחותן והן זוכות לאישור רק אם עברו אותן בהצלחה.

מנגד, טוען המומחה הדני כי המחקרים האקראיים עליהם מתבססים האישורים לתרופות הפסיכיאטריות הם רובם ככולם מוטים. זאת מכיוון שהמטופלים במחקרים אלה כבר נוטלים טיפולים פסיכיאטריים אחרים כך שגם כאשר הם מקבלים פלציבו  במחקר, זה קורה אחרי תקופת “ניקוי” קצרה, שכוללת סימפטומי הפסקת טיפול, מה שמגביר את התועלת היחסית של התרופה הנחקרת.  בנוסף, לטענתו, מחקרים רבים הם “עוורים” באופן בלתי תקין, ומטה-אנליזות הצביעו על כך שהתועלת של תרופות פסיכיאטריות היא מינימלית ומופיעה בדרך כלל רק לאחר מס’ ימים לפני שאפקט דומה נצפה בקבוצת הפלציבו.

ומה שיותר מדאיג, לדעת המומחה הדני, הוא היקף התמותה הקשור לטיפול בתרופות הפסיכיאטריות שאינו מדווח. להערכת גוטזצ’ה אירעו פי 15 יותר מקרי התאבדות במטופלים שנטלו תרופות נוגדות דיכאון בהשוואה לכמות המקרים המדווחת ע”י ה-FDA .

חישוב שמרני לדעת גוטזצ’ה של תמותה עודפת בין אנשים בגיל של מעל 65 בשיעור של 1% בשל שימוש בתרופות אנטיפסיכוטיות, ושל 1% בשל שימוש בנזודיאזפינים ותרופות דומות, ושל 2% בשל שימוש בנוגדי דיכאון מוביל לכך שכל התרופות הללו גורמות לכ-3,700 מקרי מוות בדנמרק מידי שנה. תרגום של הערכה זו לארה”ב ואירופה מוביל לסד”ג של כ-539,000 מקרי מוות מידי שנה בארה”ב ואירופה על רקע השימוש בתרופות הללו, לדעתו.  לכן, על בסיס הערכות אלה טוען גוטזצ’ה שיש להגביל השימוש לתרופות אלה למקרים ומטופלים במצב אקוטי בלבד, והוא סבור שעל ההנחיות הקליניות החדשות לשקף גישה זו, כאשר הפסקת השימוש בתרופות אלה, בעיקר נוגדות דכאון, צריכה להיות מבוקרת והדרגתית.

מנגד, טוען ד”ר יאנג שאנשים עם בריאות נפשית גרועה נוטים לסבול גם מבריאות גופנית לקויה ועם תוצאות בריאותיות ארוכות טווח לא טובות. זה לדעתו ההסבר הנכון לשיעור המוגבר של תמותה במטופלים עם הפרעות פסיכיאטריות ולא ההתאבדויות. בנוסף, לטענתו, יישום נכון של הנחיות הטיפול מוביל לנזקים מינימליים בטיפול ארוך טווח, ואף מס’ מחקרים הראו קשר הפוך בין משך השימוש בתרופות אלה ותמותה.

על בסיס זה מסכם ד”ר יאנג כי שימוש ארוך טווח בתרופות פסיכיאטריות אינו גורם ליותר נזק מתועלת, והעדויות לדעתו מראות שהמצב הוא הפוך.

שני המשתתפים בדיון הצהירו על כך שאין להם אינטרסים מסחריים או אחרים בנושא. .

BMJ.Published online May 20, 2015.Abstract

לדיווח במדסקייפ