לאחר שהשמנה הוכרה כמחלה, הדיון בשיטות הטיפול הופך להיות ממוסד יותר ויש חשיבות רבה במיוחד להתכנס למסד נתונים בסיסי מבוסס עובדות, כנקודת מוצא להתפתחות עתידית.
ההתקדמות המשמעותית בטיפול התרופתי בהשמנה ממקדת את הדיון בעיקר בתחום זה אך השינויים באורח חיים ובהרגלי האכילה נותרו עדיין נקודת מוצא ועוגן בסיסי לכל טיפול ובלעדיהם לא תיתכן הצלחה בהשגת יעדי הטיפול ובוודאי שלא תושג שמירה על ההישגים בטווח הבינוני והארוך.
לכן יש חשיבות רבה לעשות סדר בתחום הגישה לשינויים בהרגלי תזונה ולהתמקד בהדרכת המטופלים ובעידודם לאמץ רק הרגלים שתועלתם מוכחת.
אחת השיטות להגבלת צריכת הקלוריות שעדיין נפוצה למדי היא שיטת הצום לסירוגין. המטופלים אוכלים “חופשי” מהבוקר עד שעות אחה”צ (לרוב עד השעה 16:00) וצמים עד הבוקר שלמחרת. נטען לגבי שיטה זו שהיא גורמת לשיפור ביעילות חילוף החומרים ובעיקר לירידה בתנגודת לאינסולין.
כדי לבדוק את נפקות הנחה זו, קבוצת מחקר מגרמניה ערכה ניסוי מבוקר שבו השתתפו 31 נשים שממוצע הגילים שלהם היה 62 ולהן עודף משקל (BMI30) ללא סוכרת. המשתתפות התבקשו לשמור, ללא שינוי, על מנהגי האכילה, על כמות האוכל ועל הפעילות הגופנית. מממצא הקצה הראשוני (Primary end point) היה תנגודת לאינסולין ותוצאות משנה היו מדדים מטבוליים שונים, GTT, ממוצע הגלוקוז וכו’.
לאחר תקופת הרצה בת שבועיים המשתתפות השלימו שתי תקופות בנות 4 שבועות של צום לסירוגין, בראשונה צמו מ־08:00 עד 16:00, ובשנייה מ־13:00 עד 21:00. מכיוון שאצל הנבדקות נשמרו אורח החיים הבסיסי וצריכת הקלוריות, כצפוי הן לא ירדו במשקל בתקופת הניסוי.
התוצאה העיקרית הייתה שתקופות הצום לא גרמו לשינוי בתנגודת לאינסולין. תוצאות המשנה היו שלא נמצאה השפעה של הצום על הסבילות לגלוקוז ואף לא על הגלוקוז הממוצע ועל הורמונים אחרים שנבדקו.
המסקנה היא כי עצם חלוקת צריכת המזון לתקופות אכילה וצום אינה משפיעה על הפרמטרים המטבוליים העיקריים. שינויים שנצפו בעבר נגרמו ככל הנראה מהירידה במשקל, שהשפעתה אינה תלויה בשיטה שבאמצעותה הושגה.
המסקנה היא שחבל על המאמץ לצום. צריכת הקלוריות הכוללת היא הגורם הדומיננטי המחולל שינויים מטבוליים ולא השיטה הפרטנית של חלוקת הארוחות.
Science Translational Medicine 2025:17;No 822 doi:10;1126
מה קורה כשמפסיקים טיפול באגוניסטים לרצפטורים של 1GLP?
כולנו מכירים מטופלים שירדו במשקל תוך טיפול ב־Semaglutide (בשני התכשירים המכילים תרופה זו) וחלק מאיתנו כבר התנסו במטופלים ב־Tirzepatide (מונג’ארו) אשר גם הם חזרו ועלו במשקל לאחר הפסקת התרופה. עם זאת אני שומע מטופלים וגם רופאים המביעים אופטימיות ביחס לתוצאות לטווח ארוך ויש הטוענים שיש ממטופלים ההשפעה נותרת (התרגלו לאכול פחות) גם לאחר הפסקת הטיפול.
אמונה זו אותגרה במחקר מעקב אחר המטופלים במחקר ה־SURMOUNT4 אשר הראה ירידה, תלוית מינון, בשיעור העולה על 20% ממשקל הגוף לאחר טיפול ב־Tirzepatide למשך 36 חודשים. בנוסף לירידה במשקל נצפו ירידה בלחץ הדם ושיפור בפרמטרים המטבוליים המוכרים (Diab Obes Metabol 2025:27:1826).
מחקר ההמשך כלל 670 מטופלים אשר לאחר שהשלימו את 36 החודשים של המחקר הראשוני, חולקו לשתי קבוצות. קבוצה אחת המשיכה בטיפול בטירזפטיד ובשמירה על אימון גופני ועל דיאטה בהתאם להנחיות המחקר ואילו הקבוצה האחרת שמרה על אימון גופני ועל דיאטה, אך קיבלה פלצבו במקום הטירזפטיד.
המעקב נמשך יוצר מ־22 שבועות נוספים. בקבוצה האחת נצפתה ירידה נוספת במשקל אצל חלק מהמטופלים ובאחרים נשמר המשקל הנמוך. השיפור בלחץ הדם ובפרמטרים המטבוליים – נשמר. בקבוצה האחרת (זו שבה הטיפול הוחלף בפלצבו) כל המטופלים עלו במשקל. במהלך המחקר, עד השבוע ה־58, העלייה במשקל הייתה בשיעור של מחצית מהירידה הראשונית אך המגמה נמשכה. נמצא מתאם הפוך בין הירידה הראשונית במשקל בהשפעת הטירזפטיד לעלייה במשקל לאחר הפסקת הטיפול. בקבוצה זו לחץ הדם חזר ועלה וכן חל שינוי לרעה בפרמטרים המטבוליים.
JAMA Internal Medicine on line 2025,November 25
הרי לכם הוכחה ברורה כי טיפל באגוניסטים ל־GLP1 הוא “חתונה קתולית”. ההשלכות של ההכרה בצורך בטיפול קבוע עדיין לא גובשו. אין בכך כדי לשלול את חשיבות הטיפול אך חשוב שלא להשלות מטופלים ובעיקר לא להשלות את עצמנו שאפשר לרדת במשקל ולהישאר “רזים” גם לאחר הפסקת הטיפול.
פרופ’ מוטי רביד, פרופסור מן המניין (אמריטוס), הפקולטה לרפואה אוניברסיטת תל אביב.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!