מתוצאות שני מחקרים בחולים עם סיבוכי כף רגל על-רקע סוכרת עולה החשיבות של אימוץ גישת טיפול מולטי-דיציפלינרי בטיפול בסיבוך זה של סוכרת. הממצאים הוצגו במהלך כנס מטעם ה-ADA (American Diabetes Association).

במחקר הראשון, הערכה רטרוספקטיבית שבחנה את הטיפול במשך עשר שנים באוכלוסיות במצוקה, החוקרים מדנבר דיווחו על ירידה במספר הקטיעות לאחר יישום תכנית להצלת גפה. במחקר השני, החוקרים ממישיגן תיארו קשר משמעותי בין קטיעות גפה ובין תמותה במחקר TRIAD (Translating Research Into Action for Diabetes). באופן מפתיע, הדבר תקף לקטיעות מינוריות של הבוהן וכף הרגל, כמו גם לקטיעות מג’וריות.

החוקרים מהמחקר הראשון הסבירו כי כאשר החלו את עבודתם ביולי 2004, במרכז הרפואי בו עבדו לא היו מרפאות כף-רגל סוכרתית, לא היה מודל טיפול ממוקד בחולים מאושפזים או לא-מאושפזים, ולא הייתה תכנית להצלת-גפה, כאשר כמעט כל הקטיעות בוצעו ע”י מנתחים כלליים ואורתופדים. בשנת 2000 הסיכוי לאובדן גפה בחולים שאושפזו עם זיהום בכף רגל סוכרתית עמד על 50%.

בשנת 2004, החלו לעבוד עם אחרים שהתעניינו בבניית צוות מולטי-דיציפלינרי ובשנת 2006 בוססה תכנית פשוטה לטיפול, כולל בדיקות סדירות של כף הרגל, הדרכת חולים, הערכה וסקולארית, הנעלה וטיפול בפצע וניתוחים.

גישה מולטי-דיציפלינרית כללה גם מומחים למחלות זיהומיות, רפואה פנימית וקרדיולוגיה התערבותית, עם פרוטוקול לטיפול אנטי-מיקרוביאלי וטכניקות אנדווסקולאריות חדשות. במטרה להשוות את שיעורי הקטיעה לפני התכנית ולאחריה, החוקרים בחנו את התוצאות ב-451 חולים עם סוכרת, שעברו קטיעה של גפה תחתונה בשנים 2000-2011.

70% מהחולים אובחנו עם מחלת עורקים כלילית ו-14% עם מחלת כליות סופנית. בנוסף, 35% מהמשתתפים אובחנו עם הפרעות שימוש בחומרים, כאשר 62% עישנו סיגריות.

מהתוצאות עולה כי במהלך השנים 2000-2005, בהם לא הייתה תכנית מבוססת להצלה גפה, השיעור הממוצע של אובדן גפה עמד על 36.3% מהמקרים. לאחר ביסוס תכנית הצלת גפה (2006-2011), השיעור הממוצע של אובדן גפה עמד על 11% (p<0.001). ללא זוהו הבדלים משמעותיים בשיעורי אובדן גפה במהלך אחת השנים, כאשר לקחו בחשבון את האבחנה, מחלות רקע, היסטוריה חברתית, רמת HbA1c, ביטוח רפואי או נתונים דמוגרפיים.

החוקרים מסבירים כי הם לא עשו כל שינוי משמעותי, אלא פשוט שיתפו פעולה ועבדו יחד לטפל בחולים.

במחקר TRIAD ביקשו החוקרים לבחון את ההשפעה של סיבוכי כף רגל על-רקע סוכרת על שיעורי התמותה במהלך עשר שנים, ללא תלות בגורמי סיכון ביולוגיים ודמוגרפיים. מדגם המחקר כלל 6,692 חולים עם סוכרת, כאשר בתחילת המחקר 1% מהחולים אובחנו עם Charcot Neuro-Osteoarthrotpathy, 3% אובחנו עם כיב כף רגל סוכרתית ו-2% היו לאחר קטיעה.

שיעורי התמותה עמדו על 29%.

מהנתונים עלה קשר בין Charcot Neuro-Osteoarthropathy וכיב כף רגל סוכרתית עם הטריה ובין סיכון מוגבר לתמותה; עם זאת, הקשר לא היה מובהק סטטיסטית במודל עם תקנון מלא למשתנים שונים.

קטיעה זוהתה כגורם מנבא בלתי-תלוי לתמותה, עם עליה משמעותית של כ-85% בסיכון לתמותה במודל מתוקנן. מרבית מקרי התמותה מעט פחות מ-50% – נבעו ממחלות לב וכלי דם. מניתוח נוסף של הנתונים עלה כי גם קטיעות מינוריות לוו בעליה של כמעט 50% בסיכון לתמותה, ממצא שהיה מפתיע במידה מסוימת.

לסיכום, החוקרים מסבירים כי קטיעה של גפה תחתונה מלווה בעליה בשיעורי התמותה לאחר חמש שנים ולאחר עשר שנים (39% ו-67%, בהתאמה). מדובר בשיעור גבוה הרבה יותר בהשוואה לסרטן שד (10% ו-17%) ודי דומה לסיכון עם סרטן מעי גס ורקטום (36% ו-42%). לאחר קטיעה צפויה הידרדרות מהירה מאוד במצב הרפואי.

מתוך כנס ה-ADA

לידיעה במדסקייפ