מאת ד”ר נגה ליפשיץ

בכנס השנתי ה-70 של ה- American Diabetes Association (ADA) הוצגו תוצאות מחקרי ה-DURATION-2 וה-DURATION-3 מהן עולה כי בחולי סוכרת סוג 2, ל-Exenatide (בייאטה, אלי-לילי) נמצאה יעילות רבה יותר בהורדת רמות ההמוגלובין A1C, בהשוואה ל-Sitagliptin (ג’נוביה, מרק, שרפ ודום), Pioglitazone (Actos), או Insulin Glargine (לנטוס, סנופי-אבנטיס). תוצאות 2 המחקרים פורסמו ב-Lancet בחודש יוני 2010.

החוקרים מסבירים כי DURATION-2 הינו מחקר אקראי-מבוקר שנמשך 26 שבועות והשווה בין Exenatide במתן חד שבועי ובין Sitagliptin או Pioglitazone, בחולי סוכרת סוג 2 המטופלים ב-Metformin. DURATION-3 הינו מחקר אקראי מסוג תווית-פתוחה, בו השוו החוקרים בין Exenatide במתן חד שבועי ובין Insulin Glargine, בחולי סוכרת סוג 2 תחת טיפול פומי. הם מציינים כי Exenatide נבחרה למחקרים לאור יעילות ובטיחות טובות שנצפו בעבודות קודמות.

DURATION-2

מחקר ה-DURATION-2 הינו מחקר רב-מרכזי אשר כלל 514 משתתפים עם סוכרת סוג 2 שטופלו ב-Metformin. החוקרים חילקו את המשתתפים באקראי לקבלת זריקת Exenatide שבועית במינון 2 מ”ג בשילוב עם טבליית פלסבו פומית פעם ביום (n=170), לקבלת Sitagliptin פומי במינון 100 מ”ג ליום בשילוב עם זריקת פלסבו פעם בשבוע (n=172), או לקבלת Pioglitazone פומי במינון 45 מ”ג ליום בשילוב עם זריקת פלסבו פעם בשבוע (n=172). בעת ההצטרפות, רמת ההמוגלובין A1C הממוצעת של המשתתפים הייתה 8.5%, רמת הסוכר הממוצעת בצום הייתה 9.1 mmol/L והמשקל הממוצע של המשתתפים היה 88 ק”ג.

יעד המחקר העיקרי היה השינוי בערכי ההמוגלובין A1C לאחר 26 שבועות טיפול. יעדי מחקר נוספים כללו את אחוז המשתתפים שהשיגו ערכי המוגלובין A1C של 6.5% או 7% ומטה, אחוז המשתתפים עם רמת סוכר בצום של 7 mmol/L ומטה, פרופיל רמות הסוכר מניטור עצמי של המשתתפים, משקל הגוף, ופרופיל האינסולין.

ניתוח הנתונים ע”פ הכוונה לטיפול (intention to treat) כלל את כל המשתתפים שקיבלו לפחות מנת תרופה אחת במחקר. ניתוח זה כלל 491 משתתפים, מהם 160 משתתפים בקבוצת ה-Exenatide, 166 משתתפים בקבוצת ה-Sitagliptin ו-165 משתתפים בקבוצת ה-Pioglitazone.

מתוצאות המחקר עולה כי בקבוצת ה-Exenatide נצפתה ירידה ממוצעת של 1.5% בערכי ההמוגלובין A1C (95% CI -1.7 – -1.4), לעומת ירידה של 0.9% בקבוצת ה-Sitagliptin (95% CI -1.1 – -0.7) וירידה של 1.2% בקבוצת ה-Pioglitazone (95% CI -1.4 – -1.0). החוקרים מציינים כי ההבדל בירידת ההמוגלובין A1C בין קבוצות ה-Exenatide וה-Sitagliptin היה -0.6% לטובת Exenatide (95% CI -0.9% – -0.4%, p<0.0001), וכי ההבדל בין Exenatide ו-Pioglitazone היה -0.3% (95% CI -0.6% – -0.1%, p=0.0165).

המשתתפים בקבוצת ה-Exenatide הורידו בממוצע כ-2.3 ק”ג ממשקלם (95% CI -2.9 – -1.7), לעומת ירידה ממוצעת של 0.8 ק”ג בקבוצת ה-Sitagliptin (95% CI -1.4 – -0.1). לעומת זאת, במשתתפים בקבוצת ה-Pioglitazone נצפתה עליה במשקל של 2.8 ק”ג בממוצע (95% CI 2.2 – 3.4).

לדברי החוקרים, 24% מהמשתתפים בקבוצת ה-Exenatide התלוננו על בחילה, לעומת 10% בקבוצת ה-Sitagliptin. תופעות הלוואי השכיחות ביותר בקבוצת ה-Pioglitazone כללו זיהום בדרכי הנשימה העליונות (10%) ובצקת פריפרית (8%).

DURATION-3

מחקר ה-DURATION-3 הינו מחקר אקראי מסוג תווית פתוחה, שכלל 456 משתתפים ממדינות שונות. המשתתפים סבלו מסוכרת סוג 2 וטופלו בתרופות להורדת רמות הסוכר במינון מקסימאלי למשך 3 חודשים לפחות, עם איזון גליקמי תת-אופטימאלי למרות הטיפול. החוקרים חילקו את המשתתפים באקראי לקבלת זריקת Exenatide חד שבועית במינון 2 מ”ג, או לקבלת זריקת Insulin Glargine יומית במינון התחלתי של 10 IU והתאמת המינון ליעדי הטיפול. כמו כן, המשיכו המשתתפים ליטול את הטיפול הקבוע שלהם.

החוקרים חילקו את המשתתפים לקבוצות ע”פ ארץ הטיפול וע”פ הטיפול הקבוע. 70% מהמשתתפים טופלו ב-Metformin, ו-30% טופלו ב-Metformin בשילוב עם תרופה מקבוצת הסולפונילאוראה. ניתוח הנתונים נעשה ע”פ הכוונה לטיפול (intention to treat), ועורכי ניתוח הנתונים לא היו מודעים להקצאה האקראית (בניגוד למשתתפים ולרופאים המטפלים). יעד המחקר העיקרי היה השינוי בערכי ההמוגלובין A1C לאחר 26 שבועות הטיפול.

החוקרים מדווחים כי לניתוח היעילות היו זמינים נתונים על 448 משתתפים (228 בקבוצת ה-Exenetide ו-220 בקבוצת ה-Insulin Glargine). מתוצאות המחקר עולה כי בקבוצת ה-Exenatide נצפתה ירידה ממוצעת של 1.5% בערכי ההמוגלובין A1C, לעומת ירידה של 1.3% בקבוצת ה-Insulin Glargine.

הם מציינים כי החל מהשבוע ה-8 למחקר, הטיפול ב-Exenatide נקשר לירידה ממוצעת גדולה יותר בערכי ההמוגלובין A1C, והבדל זה נמשך עד לסיום המחקר. ההבדל בערכי ההמוגלובין A1C בין הקבוצות בשבוע 26 למחקר היה -0.16 לטובת Exenatide (95% CI -0.29 – -0.03, p=0.017).

החוקרים מוסיפים כי 60% מהמשתתפים בקבוצת ה-Exenatide השיגו את רמות המוגלובין A1C נמוכות מ-7%, לעומת 48% מהמשתתפים בקבוצת ה-Insulin Glargine (p=0.01). 35% מהמשתתפים בקבוצת ה-Exenatide השיגו רמות המוגלובין A1C של 6.5%, לעומת 23% מהמשתתפים בקבוצת ה-Insulin Glargine (p=0.004).

המשתתפים בקבוצת ה-Exenatide הורידו בממוצע 2.6 ק”ג במשקלם, לעומת עליה ממוצעת של 1.4 ק”ג במשקל בקבוצת ה-Insulin Glargine (p<0.001). במשתתפים בקבוצת ה- Insulin Glargine נצפו רמות סוכר בצום נמוכות יותר לעומת קבוצת ה-Exenatide, עם הבדל של 0.6 mmol/L בין הקבוצות (95% CI 0.2-1.0, p=0.001).

לדברי החוקרים, תופעות הלוואי היו דומות בין הקבוצות. הם מציינים כי בקבוצת ה-Exenatide נצפתה עלייה קלה אך מובהקת סטטיסטית בקצב הלב (מ-75 ל-79 פעימות לדקה), וכי במשתתפים שטופלו באינסולין לא נצפתה עליה בקצב הלב. הם מסבירים כי המשמעות הקלינית של ממצא זה אינה ברורה, ולא נצפו אירועים קליניים שליליים הקשורים לקצב הלב.

בדיון שנערך בכנס ציינה מומחית מהתחום כי תוצאות המחקרים תומכות ביתרון של Exenatide ע”פ התרופות האחרות שנבדקו, הן מבחינת הירידה בערכי ההמוגלובין A1C והן מבחינת הירידה במשקל. עם זאת, היא הדגישה שיקולים נוספים בבחירת הטיפול, דוגמת העלות הכלכלית של התרופות.

מתוך הכנס American Diabetes Association 70th Scientific Sessions 2010.

לתוצאות DURATION-2 ב-Lancet

לתוצאות DURATION-3 ב-Lancet

לידיעה במדסקייפ