Dermatology other

האם קיים קשר בין פסוריאזיס בילדים ובין סיכון להתפתחות הפרעות פסיכיאטריות? (מתוך כנס American Academy of Dermatology)

מאת ד”ר בן פודה שקד

ממחקר מקרה-ביקורת רטרוספקטיבי חדש אשר הוצג בכנס השנתי ה-68 של ה-American Academy of Dermatology (AAD) עולה כי ילדים ומתבגרים הסובלים מפסוריאזיס עשויים להימצא בסיכון מוגבר להתפתחות הפרעות פסיכיאטריות, ובמיוחד דיכאון וחרדה, בהשוואה לאלו שאינם סובלים ממצב זה.

מתוצאות המחקר עולה כי אלו הסובלים מפסוריאזיס הראו סיכון גבוה ב-25% לפתח הפרעה פסיכיאטרית כלשהי, סיכון מוגבר ב-23% לפתח דיכאון וסיכון מוגבר ב-32% לפתח חרדה בהשוואה לילדים ומתבגרים שאינם סובלים מפסוריאזיס. בנוסף, מציינים החוקרים כי נצפה סיכון גבוה ב-47% להזדקק לטיפול תרופתי כלשהו לטיפול בהפרעות אלו, וסיכון מוגבר ב-62% לצורך בטיפול בתכשירים טריציקליים נוגדי דיכאון.

לדברי החוקרים, עד 30% מהחולים מראים תסמינים של פסוריאזיס כבר במהלך הילדות וההתבגרות. מאחר וגיל ההתבגרות הינו פרק זמן חשוב להתפתחות הביטחון העצמי, הופעת מחלת הפסוריאזיס באותו הזמן עלולה להגביר את הסיכון לפתח בעיות משמעותיות רציניות ביותר בהמשך.

לצורך המחקר הנוכחי סקרו החוקרים מידע בריאותי שנאסף בין השנים 2000 ו-2006 ממאגר ה-Thompson MarketScan הכולל 44,424 חולים מתחת לגיל 18 שנים (מהם 53.7% בנות; גיל ממוצע 11.4 שנים), ומהם 7,404 הסובלים מפסוריאזיס ו-35,020 שהותאמו להם באופן פרטני כקבוצת ביקורת. החוקרים מסבירים כי עקבו אחר נבדקים אלו מתחילת המחקר ועד לאבחנה הראשונה של הפרעה פסיכיאטרית, עד האובדן למעקב או עד לפרישתם מהמחקר.

בין ההפרעות הפסיכיאטריות שנבדקו נכללו התמכרות לאלכוהול או סמים, דיכאון, הפרעת חרדה, הפרעה ביפולארית, מחשבות אובדניות או הפרעות אכילה. כמו כן, ביקשו החוקרים לתעד כל שימוש בתרופות לטיפול בהפרעות אלו.

החוקרים מצאו כי שיעור גבוה משמעותית מבין הילדים הסובלים מפסוריאזיס פיתחו הפרעה פסיכיאטרית בהשוואה לאלו שאינם סובלים ממצב עורי זה (5.13% לעומת 4.07%; p = 0.0001). הם מוסיפים כי יחס הסיכון עמד על 1.25 (95% CI = 1.11-1.40; p = 0.0001), וכי ההפרעות שנמצאו בהיארעות הגבוהה ביותר בקרב חולי הפסוריאזיס לעומת קבוצת הביקורת היו דיכאון (3.01% לעומת 2.42%; p = 0.0036) וחרדה (1.81% לעומת 1.35%; p = 0.0048), עם יחס סיכון של 1.23 (95% CI = 1.06-1.43; p = 0.0053) ו-1.32 (95% CI = 1.09-1.61; p = 0.0045), בהתאמה.

בנוסף, נמצא כי 8.2% מהילדים הסובלים מפסוריאזיס צרכו תרופה לטיפול בהפרעות פסיכיאטריות, שיעור גבוה משמעותית בהשוואה לאלו בקבוצת הביקורת (5.5%; p < 0.0001).

באשר למגבלות המחקר, מזכירים החוקרים את השימוש במידע המתבסס בעיקרו על תביעות לביטוח הרפואי, וכי היה ללא ספק תת-דיווח של היארעות ההפרעות הפסיכיאטריות. עם זאת, הם סבורים כי ההתפתחות של הפרעות אלו בגילאים כה צעירים עלולה להיות בעלת השלכות משמעותיות על חייהם הבוגרים של החולים, כמו גם על ההשכלה והקריירה העתידית שלהם.

כשנשאלו החוקרים ביחס לתחלואות נוספות, ציינו כי שיעור השמנת היתר היה גם הוא גבוה משמעותית בקבוצת חולי הפסוריאזיס, והיווה למעשה ערפלן. בנוסף, הזכירו כי מחשבות אובדניות, הנחשבות פעמים רבות כתחלואה נלווית, הראו מגמה דומה (מספרים גבוהים יותר בקרב קבוצת המחקר) ואולם ממצא זה לא הגיע לכדי מובהקות סטטיסטית. לדבריהם, יתכן והדבר נובע מתת-דיווח של אירועים אלו.

החוקרים מציעים כי המסר המרכזי של עבודתם זו הינו כי יש להכיר בקיומו של קשר זה, ולטפל לפיכך לא רק בתסמיני הפסוריאזיס כי אם גם לנטר אחר מצבם הפסיכיאטרי של המטופלים. לטענתם, טיפול טוב יותר בתחלואה הפסיכיאטרית הנלווית הזו יתרום לטיפול טוב יותר של מחלת הפסוריאזיס, למשל באמצעות שיפור ההיענות לטיפול.

מומחה בתחום אשר נכח בכנס ונתבקש להגיב לפרסום הדברים טוען כי בסך הכל מדובר במחקר חשוב מאוד, המדגיש נושא אשר היה מוכר לקלינאים אולם סבל ממחסור בראיות מהימנות. לדברי החוקרים, מחקרם זה תורם רבות למילוי פער הידע הקיים בתחום, ומאשר את שהיה ידוע למעשה לקלינאים: כי קיימת הימצאות גבוהה יותר של הפרעות פסיכיאטריות בקרב אוכלוסיית חולים זו. בנוסף, הם סבורים כי תוצאותיהם מדגישות את חשיבות הטיפול האגרסיבי בפסוריאזיס בילדים.

מומחה נוסף שנכח בכנס מסכים אף הוא עם המלצה זו. לדבריו, ישנו הרושם כי ילדים הסובלים מפסוריאזיס מצויים בסיכון רב יותר לפתח דיכאון ואף מחשבות אובדניות בשל דימוי הגוף שלהם. לעומת זאת, אנשים מבוגרים אשר סובלים כבר מהמחלה תקופה ארוכה עשויים פחות להיות מושפעים מעניין זה, הוא טוען. עם זאת, המומחה מזכיר כי פסוריאזיס בגילאי הילדות עשויה לזרוע תוהו בסביבה הביתית, שכן ילדים אלו פעמים רבות אינם רוצים ללכת לבית הספר, לעסוק בספורט או לפתח מערכות יחסים עם בני גילם. הוא מוסיף כי מחלה זו פוגעת בכשישה עד שבעה מיליון אמריקאים, שרבים מהם ילדים, ולפיכך יש לנקוט לדבריו בגישה אגרסיבית הרבה יותר בטיפול בה, וזאת לאור חומרתן של בעיות אלו.

כשנשאל המומחה מה על הקלינאים לעשות באם חושדים שילד חולה פסוריאזיס המצוי תחת טיפולם סובל מהפרעה פסיכיאטרית, המליץ על ייעוץ- בין אם ייעוץ של ההורה והילד, ייעוץ עם רופא הילדים ובמידת הצורך גם ייעוץ עם פסיכיאטר. בנוסף, יש צורך לטפל במחלת הפסוריאזיס בצורה אגרסיבית ככל שניתן, בין אם בצורה טופיקלית, באמצעות פוטותרפיה, טיפול איסכמי או ביולוגי. החשוב הוא, מסכם המומחה, כי המטופלים יבינו שישנה תקווה ושניתן לסייע להם עם מצבם הרפואי.

מתוך הכנס השנתי ה-68 של ה-American Academy of Dermatology (AAD), שנערך בחודש מרץ 2010 במיאמי, פלורידה.

לידיעה במדסקייפ

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

מידע נוסף לעיונך

כתבות בנושאים דומים

הנך גולש/ת באתר כאורח/ת.

במידה והנך מנוי את/ה מוזמן/ת לבצע כניסה מזוהה וליהנות מגישה לכל התכנים המיועדים למנויים
להמשך גלישה כאורח סגור חלון זה