מאת ד”ר מיכל איזנשטט

מתוצאות מחקר שפורסם בגיליון מרץ של הירחון  Journal of Clinical Psychiatry, עולה כי התנהגות תוקפנית בחולים עם שטיון שהתגלה לאחרונה קשורה לכאב, לנטל הבסיסי על המטפל העיקרי ולהתדרדרות היחסים בין החולה ומטפלו העיקרי.

לדברי החוקרים, בעבר, בעיות התנהגות בחולי שטיון, כגון תוקפנות, טופלו בתרופות הרגעה מבלי לבדוק מה עשוי להיות הגורם לבעיות אלו.  הם מוסיפים כי תרופות אלו אינן יעילות במיוחד ובד”כ גורמות לתופעות לוואי.  הבנת גורמים אפשריים לבעיות ההתנהגות עשויות להביא להתערבות מתאימה ולאו דווקא תרופתית, אשר מסוגלת לטפל בתוקפנות באופן מיטבי ואולי אף למנוע אותה.

במחקר הנוכחי נבדקו 215 משתתפים שאובחנו כחולי שטיון בשנה שחלפה ומתגוררים בקהילה, וכן מטפליהם.  לא נכללו במחקר חולי שטיון שהדגימו התנהגות תוקפנית מאז אבחנתם.  כל המשתתפים היו בני 60 ומעלה; גילם הממוצע עמד על 76; ו 95% היו גברים.

במהלך שנתיים מתחילת המחקר הוערכו הנבדקים מדי ארבעה חודשים לגבי תדירות הופעת התוקפנות ואופייה.  כמו כן הוערך הנטל על המטפל העיקרי וטיב הקשר שבין החולה והמטפל.

מתוצאות המחקר עולה כי 89 חולים (41%) פיתחו תוקפנות (0.37 מקרים עבור שנה בסיכון).  מספר מאפיינים בסיסיים נקשרו לתוקפנות, ביניהם חומרת השטיון, דירוג נמוך יותר של ההדדיות בקשר חולה-מטפל, ומידה גבוהה יותר של דיכאון, מחשבות שווא, הזיות ונטל על המטפל העיקרי.

בניתוח רב משתני סיכון מוגבר לתוקפנות היה קשור לכל אחד מהבאים דרגה גבוהה יותר של נטל על המטפל העיקרי (p = 0.002), כאב רב יותר (p = 0.01), וכן ירידה בהדדיות הקשר בין החולה ומטפלו לאורך זמן (p = 0.006).

החוקרים מוסיפים כי על אף שלמטפלים השפעה על הופעת תוקפנות בחולים, יש להזהר מלהאשימם בכך.  הטיפול בחולי שטיון הינו קשה ולרוב מבודד, והמטפלים פעמים רבות אינם מקבלים סיוע לו הם זקוקים.  הם ממליצים על כך שרופאים יהיו מודעים ללחץ המוטל על המטפלים העיקריים, ויהיו מסוגלים להפנותם לארגונים שיקנו להם משאבים עזרה וייעוץ לטובת ההתמודדות עם חולי השטיון.

החוקרים ממליצים לשים דגש על אבחנת כאב בחולי שטיון וטיפול הולם בו, על אף הקושי הנעוץ בירידה הקוגניטיבית הכרוכה בשטיון.  הם מוסיפים כי הרופאים יכולים למנוע תוקפנות ע”י המלצה על משככי כאבים ללא מרשם.

החוקרים מציינים בין מגבלות מחקרם את העדר ההבחנה בין סוגים שונים של שטיון, וכן את ההרכב הגברי המובהק של האוכלוסיה שנבדקה.  יחד עם זאת, הם מזכירים את החשיבות של זיהוי הגורמים לתוקפנות ומניעתה על פיהם, בכדי להביא לטיפול מיטבי בחולים אלו.

J Clin Psychiatry 2010

לידיעה במדסקייפ