ממחקר חדש עולה כי קיים בסיס גנטי לדיכאון כרוני מג’ורי, הבא לידי ביטוי בסיכון מוגבר להפרעה בקרב קרובי משפחה מדרגה ראשונה. דיכאון כרוני מג’ורי, תת-סוג קשה של המחלה, קשור בהופעה מוקדמת וסיכון מוגבר לניסיונות התאבדות, הפרעות חרדה והתמכרות לחומרים אסורים.

לפי ההשערה המקובלת, גנים לנוירוטרנסמיטורים, דוגמאת מערכת סרטונין, עשויים לשחק תפקיד בדיכאון, אך השערה זו נותרה שאלה פתוחה. לפי השערה חדשה יותר, ייתכן שקיים פגם במערכת נוירוטרופין חלבונים המעורבים בגדילה ובהתפתחות של תאי מוח, אחת העדויות התומכות בהשערה זו נובעת מהעובדה שבאנשים המועדים לדיכאון, זוהה מבנה היפוקמפוס קטן יותר.

פרויקט GenRED ממומן ע”י National Institute of Mental Health, וכלל 639 חולים עם דיכאון מגו’רי אפיזודי, שהופיע לפני גיל 31 שנים (פרובנד), ו-1085 קרובי משפחה מדרגה ראשונה, עם סיפור של אירוע דיכאון מג’ורי.

מטרת המחקר היתה לבחון היבט אחד של המחלה, במטרה להביא בסופו של דבר, ליכולת טובה יותר בזיהוי הגנים הקשורים בהפרעה. כשליש מהפרובנדים סווגו כחולים עם דיכאון מג’ורי כרוני, כאשר הגיל הממוצע להופעת המחלה היה מוקדם יותר בכשנתיים, בהשוואה לחולים עם מחלה שאינה כרונית.

מחלה כרונית מוגדרת כדיכאון הנמשך כל הזמן או רוב הזמן. אם החולה חש בריא לחלוטין, הדיכאון לרוב אינו נמשך זמן רב, לא יותר ממספר חודשים. חולים כרונים מצויים בסיכון כפול לסיפור של ניסיונות התאבדות, בהשוואה לחולים אפיזודיים (31.4% לעומת 16.9%), ולפחות קרוב משפחה אחד עם דיכאון כרוני (49.1% לעומת 29.1%). חולים כרונים מצויים בסיכון מוגבר לאבחנה נוספת של הפרעת חרדה ושימוש בחומרים אסורים.

הקשר המשפחתי היה חזק יותר בקרב פרובנדים עם מחלה כרונית, שהופיעה לפני גיל 13. קרובי משפחה היו בסיכון של 48.9% לדיכאון כרוני, בהשוואה ל-15.9% מקרובי המשפחה של חולים הסובלים מדיכאון אפיזודי, שהופיע לפני גיל ההתבגרות.

בניגוד לכך, 34% מקרובי המשפחה של חולים עם דיכאון כרוני שהופיע בגיל מבוגר יותר, סבלו מדיכאון כרוני, לעומת 21.5% מהחולים עם דיכאון אפיזודי, שהופיע בגיל מבוגר יותר.

הטיפולים לדיכאון טובים, אך כל טיפול נוגד-דיכאון יעיל רק ב-60% מהזמן. המרכיב החשוב ביותר בפיתוח תרופות נוגדות-דיכאון חדשות וטובות יותר, תלוי בידע מפורט אודות התפתחות דיכאון במוח וזיהוי הגנים הקשורים בהפרעה.

מסיבה זו, החוקרים מגייסים כעת 2700 חולים, לבדיקה מלאה של הגנוטיפ. הם מקווים לקחת דגימת DNA מכל משתתף ולבחון אותה עם אלפי מרקרים, לאורך חלקים רבים מהגנום ההומני, ולאחר מכן לקשור בין וריאציות גנטיות עם נטיה לדיכאון בכלליות, וכן לזהות נטיה להיבטים מסוימים של הדיכאון, דוגמאת אופי כרוני.

Am J Psychiatry 2006;163:1554-1560

לידיעה במדסקייפ