מניתוח פוסט-הוק של מחקר GREACE (Greek Atorvastatin and Coronary Heart Disease Evaluation) עולה כי אין מקום להפסיק טיפול בסטטינים בחולים עם מחלת לב כלילית בשל הפרעה קלה עד בינונית בתפקודי הכבד. טיפול בסטטינים אינו רק בטוח בחולים אלו אלא גם מפחית משמעותית את הסיכון לאירועים קרדיווסקולאריים ומשפר את תפקודי הכבד.

מהנתונים בשנים האחרונות עולה כי בחולים עם עליה בתפקודי כבד קיים סיכון מוגבר לאירועים וסקולאריים, והחוקרים ביקשו לבחון את הנושא. אכן תועד סיכון מוגבר בקרב חולים אלו, והחוקרים מצאו כי הם זכו לתועלת רבה יותר עם שיפור בתפקודי הכבד עם סטטינים. כמו כן,הם מצאו כי ההפך הוא הנכון בחולים שלא טופלו בסטטינים, שתפקודי הכבד שלהם נטו להחמיר עם הזמן, למרות שהדבר נובע ככל הנראה מכך שהם השמינו במהלך שלוש שנות המחקר.

לדברי החוקרים, מחלת כבד שומני לא-אלכוהולית (NAFLD Nonalcoholic Fatty Liver Disease) הינה הסיבה הנפוצה ביותר להפרעה בתפקודי כבד וכי חומרת NAFLD עולה בחולים עם ערכי BMI וריכוזי טריגליצרידים גבוהים, כמו גם בחולי סוכרת, יתר לחץ דם ותנגודת לאינסולין. בחולים אלו קיים סיכון מוגבר לתמותה מכל סיבה, בעיקר בשל סיכון מוגבר לאירועים קרדיווסקולאריים. עם זאת, מעדויות קודמות, כמו גם מהניסיון הקודם של החוקרים, עולה כי סטטינים בטוחים לשימוש בחולים עם NAFLD.

למרות זאת, רופאים עוסקים ברפואה מתגוננת, ועשויים להסתייג ממתן טיפול בסטטינים לחולים עם עליה בסיסית באנזימי כבד. בניתוח הנתונים הנוכחי ביקשו החוקרים להעריך את יחס עלות/תועלת במשתתפים במחקר GREACE שטופלו בסטטינים עם הפרעה מתונה בתפקודי כבד, שהוגדרה בנוכחות רמות ALT או AST של פחות מפי שלוש מעל הגבול העליון של הנורמה.

227 חולים טופלו בסטטינים, לרוב Atorvastatin (ליפיטור) במהלך שלוש שנות המחקר. טיפול בסטטינים הביא לירידה ברמות LDL מ-170 מ”ג לד”ל ל-95 מ”ג לד”ל, כמו גם ירידה משמעותית בכולסטרול הכללי וברמות טריגליצרידים. מדדי תפקודי הכבד השתפרו משמעותית, עם ירידה של 35% בריכוז ALT ושל 47% בריכוז AST,. במדגם ביקורת שכלל 210 חולים שלא טופלו בסטטינים, לא חל שינוי ברמות השומנים בדם, בעוד שבבדיקות תפקודי הכבד חלה עלייה בריכוזי AST ו-ALT.

מבחינת תחלואה קרדיווסקולארית, שיעור אירועים קרדיווסקולאריים (אוטם לבבי לא-פטאלי, רה-וסקולריזציה, אנגינה לא-יציבה ואי-ספיקת לב) כמו גם שבץ מוחי ותמותה מכל-סיבה, היה נמוך יותר בקרב חולים עם הפרעה באנזימי כבד שטופלו בסטטינים, בהשוואה לאלו עם הפרעה באנזימי כבד שלא קיבלו טיפול בסטטינים. לאחר שלוש שנים, שיעור האירועים עמד על 9.7%, או 3.2 אירועים ל-100 שנות-מטופל, בקרב מטופלים בסטטינים, בהשוואה ל-30.0% או 10.0 אירועים קרדיווסקולאריים ל-100 שנות-מטופל, בקרב אלו שלא טופלו בסטטינים.

החוקרים טוענים כי התועלת היחסית בחולים עם הפרעה קלה עד מתונה בתפקודי כבד הייתה גדולה יותר מזו שזוהתה בקרב חולים עם תפקודי כבד בסיסיים תקינים. לדוגמא, באלו עם ריכוזי AST ו-ALT תקינים בתחילת המחקר, הירידה היחסית בסיכון לאירועים קרדיווסקולאריים עמדה על 39%, בהשוואה לירידה של 6% בסיכון הקרדיווסקולארי בקרב אלו עם עליה קלה עד מתונה באנזימי כבד.

למרות הממצאים, המומחים טוענים כי ישנן מגבלות חשובות למחקר. יש לזכור כי מדובר במספרים קטנים, מעט יותר מ-200 חולים בכל קבוצה, ומשך מחקר קצר של שלוש שנים. חשוב מכל, מדובר בניתוח פוסט-הוק. לכן יש להתייחס בזהירות לממצאי המחקר.

Lancet 2010

לידיעה במדסקייפ