מאת ד”ר נגה ליפשיץ

מתוצאות מחקר שפורסם בגיליון פברואר 2010 של ה- Journal of Epidemiology and Community Health, עולה כי שיפור ההיענות לטיפול בתרופות מקבוצת הסטטינים בחולים העונים לקריטריונים הקיימים לטיפול, עשוי להיות יעיל יותר בצמצום התמותה הקרדיווסקולארית בהשוואה להורדת סף הטיפול הנוכחי.

החוקרים כותבים כי תרופות מקבוצת הסטטינים מורידות את רמות הכולסטרול בדם ויעילות בצמצום הסיכון למחלה קרדיווסקולארית. עם זאת, הם מציינים כי יעילות התרופות בפועל היא נמוכה יותר מזו שנצפית במחקרים קליניים, שכן רבים מהמטופלים מפסיקים את הטיפול בתוך מספר שנים. לדבריהם, במטרה לשפר את התוצאות הוצע להוריד את הסף לטיפול בתרופות וכך להגדיל את מספר המטופלים הנוטלים את התרופה, אך הם מסבירים כי ייתכן וניתן להשיג שיפור דומה באמצעות הגברת ההיענות לטיפול, בחולים העונים לקריטריונים הנוכחיים לטיפול בסטטינים. מטרת המחקר הייתה להעריך את ההשפעה האפשרית של כל אחת מ-2 גישות אלו.

על מנת להעריך את שיעורי ההיענות הקיימים לטיפול בסטטינים ערכו החוקרים חיפוש לאיתור מחקרים אקראיים מבוקרים בנושא סטטינים שכללו מידע על היענות המשתתפים לטיפול, וכן מחקרי אוכלוסייה בנושא ההיענות לסטטינים. לאחר איסוף הנתונים הסיקו החוקרים כי שיעור ההיענות הקיים לטיפול בסטטינים הוא סביב 50% לאחר 10 שנים.

בהמשך הם בנו מודל שמטרתו להשוות בין 2 הגישות שהוצעו לשיפור ההיענות לטיפול. לצורך כך הם עשו שימוש בנתונים ממחקר ה- Melbourne Collaborative Cohort Study, שהינו מחקר עוקבה פרוספקטיבי רחב היקף אשר כלל מידע על המצב הקרדיווסקולארי של המשתתפים ונתונים הנדרשים על מנת לחשב את הסיכון הקרדיווסקולארי ע”פ משוואות פרמינגהם. המודל שבנו החוקרים כלל 3 תרחישים: תרחיש בסיסי, המבוסס על קריטריוני ה-NICE לטיפול בסטטינים (בחולים עם סיכון גבוה מ-20% לתמותה קרדיווסקולארית בתוך 10 שנים) תוך הנחה של 50% היענות לטיפול. תרחיש שני, הכולל שיעור היענות של 75% לטיפול, ותרחיש שלישי, שבו הסף למתן הטיפול נמוך יותר, וחושב כך שמספר המטופלים בסטטינים יהיה זהה לזה שבתרחיש ההיענות המוגברת (סיכון של 15.5% ל-10 שנים). יעדי המחקר העיקריים כללו את הסיכון למחלה קרדיווסקולארית חדשה ולתמותה קרדיווסקולארית.

מחקר ה- Melbourne study cohort כלל 41,141 משתתפים (17,049 גברים) בגיל ממוצע של 55 שנים בעת ההצטרפות. החוקרים לא כללו במודל נתונים על משתתפים עם מחלה קרדיווסקולארית קיימת בעת ההצטרפות למחקר וכן על משתתפים עם נתונים חסרים, ולכן המודל כלל 38,268 משתתפים. החוקרים מדווחים כי באוכלוסייה זו, אי-מתן סטטינים צפוי להוביל ל-5,390 מקרים חדשים של מחלה קרדיווסקולארית ו-710 מקרי תמותה קרדיווסקולארית.

ל-9,279 מהמשתתפים (24%) צפוי היה סיכון גבוה מ-20% לתמותה קרדיווסקולארית בתוך 10 שנים, ולכן הם ענו לקריטריונים למתן סטטינים. ע”פ התרחיש הבסיסי, מחצית מ-9,279 המשתתפים הללו היו בעלי היענות טובה לטיפול בסטטינים, כך שנמנעו 174 מקרים חדשים של מחלה קרדיווסקולארית ו-70 מקרי תמותה קרדיווסקולארית.

בתרחיש ההיענות המוגברת, 6,971 משתתפים הוגדרו כבעלי היענות טובה לטיפול בסטטינים ולכן נמנעו עוד 91 מקרים חדשים של מחלה קרדיווסקולארית ו-37 מקרי תמותה נוספים. ע”פ התרחיש השלישי המבוסס על הורדת סף הטיפול, 6,991 הוגדרו כבעלי היענות טובה לטיפול ונמנעו 70 מקרים חדשים נוספים של מחלה קרדיווסקולארית ו-18 מקרי תמותה קרדיווסקולארית נוספים.

לאור תוצאות המחקר מסכמים החוקרים כי ניתן למנוע מספר כפול של מקרי תמותה קרדיווסקולארית באמצעות שיפור ההיענות של חולים המטופלים כבר בסטטינים, לעומת הורדת סף הטיפול בחולים שלא עונים לקריטריונים הנוכחיים לטיפול בסטטינים. הם מציינים כי המודל לא כלל ניתוח עלות-תועלת , אך ניתן לשער כי שיפור ההיענות צפוי להוביל לעלייה דומה בתועלת הכלכלית של הגישה. לסיום הם כותבים כי שיפור ההיענות בחולים בסיכון גבוה צפוי להוביל ליתרון גדול יותר מהרחבת המניעה לחולים בסיכון נמוך יותר, וממליצים לשים על כך את הדגש.

J Epidemiol Community Health 2010; 64: 109-13

לידיעה ב-NeLM