נתונים אודות תוצאות פרוצדורות TAVI (Transcathether Aortic-Valve Implantation) ממאגרים אירופאים ממשיכים להתפרסם ומסייעים בהדרגה בהדרכה באשר לדרכים להשגת התוצאות הטובות ביותר בעקבות פרוצדורות אלו. TAVI היה הנושא המרכזי בהצגות רבות שנערכו במהלך כנס ה-ESC (European Society of Cardiology) לשנת 2011.

אופייני לאוכלוסיות בסיכון-גבוה, השכיחות של מחלת עורקים כליליים בחולים לאחר TAVI היא גבוהה, ומלווה בסיכון מוגבר לתמותה באשפוז ותמותה קצרת-טווח. עם זאת, נוכחות מחלת עורקים כליליים נלווית לא השפיעה על הקלת התסמינים לאחר TAVI. ממאגר נתונים מגרמניה שכלל 1368 חולים לאחר TAVI, עם מחלת עורקים כליליים נלווית והיצרות של 50% ומעלה לפי צנתור כלילי לפני TAVI עולה כי חולים עם מחלת עורקים כליליים נטו להיות צעירים יותר, עם שכיחות גבוהה יותר של גברים וחולים סוכרתיים, בהשוואה לחולים ללא מחלת עורקים נלווית.

אעפ”י שבחולים עם מחלה כלילית הסבירות לצורך ב-PCI כחלק מפרוצדורת TAVI הייתה גבוהה יותר (עובדה שכמובן הובילה לפרוצדורה שארכה זמן ארוך יותר), סיכויי ההצלחה של הפעולה היו דומים בחולים עם מחלת עורקים כליליים ואלו ללא מחלה כלילית (97.2% לעומת 97.4%, p=0.84). מרבית התוצאים שנבחנו היו זהים בשתי הקבוצות, למעט העובדה שבחולים עם מחלת עורקים כליליים שיעורי התמותה באשפוז היו גבוהים יותר (9.8% לעומת 6.1%, p<0.05), וכך גם הצורך בפעולות רה-וסקולריזציה באשפוז (7.9% לעומת 3.6%, p<0.01). עם זאת, ההבדל בתמותה באשפוז נעלם לאחר תקנון לגורמי סיכון שהיו נפוצים יותר בקבוצת החולים עם מחלה כלילית, כולל סוכרת, גיל ומין. המשמעות היא כי גורמי הסיכון היו האחראיים להבדלים אלו.

הבטיחות והיעילות של פרוצדורות TAVI בחולים עם מחלת עורקים כליליים אושרו במאגר נתונים מאיטליה. ב-663 חולים, שיעור האירועים הקרדיווסקולאריים המג’וריים ושיעורי התמותה 12 חודשים לאחר TAVI היו דומים בחולים עם ובלי מחלה כלילית (16.7% לעומת 15%, p=0.483), והיארעות תופעות לוואי לא הושפעה מדרגת הרה-וסקולריזציה בחולים עם מחלה כלילית. החוקרים לא זיהו הבדלים בתוצאות בחולים עם ובלי מחלה כלילית, ובחולים עם מחלה רב-כלית, רה-וסקולריזציה לא-מלאה עשויה להוות גישה טובה, ללא השפעה על הסיבוכים.

החוקרים מגרמניה הציגו סקירה של השפעת שארית אי-ספיקה של מסתם הותין לאחר TAVI כגורם סיכון לתמותה באשפוז ב-1365 חולים מהמאגר מגרמניה.

ב-15% מהחולים אובחנה אי-ספיקה משמעותית של מסתם הותין, ובחולים אלו שיעורי התמותה באשפוז היו גבוהים בהרבה (14.8% לעומת 6.7%) בהשוואה לחולים ללא אי-ספיקה משמעותית של מסתם הוותין. עם זאת, שיעור האוטמים הלבביים, שבץ מוחי ודימומים מג’וריים, היה דומה. בחולים ששרדו את האשפוז והשלימו מעקב בן 30 ימים, אי-ספיקה של מסתם הוותין הובילה לרוב לאי-ספיקת לב חמורה יותר, ודרגת השיפור כפי שדווח ע”י החולים היה פחות בולט בחולים עם אי-ספיקה משמעותית של מסתם הוותין, בהשוואה לאלו ללא אי-ספיקה של המסתם.

מרבית החולים עם תוצאות גרועות לאחר הפעולה היו חולים עם הפרעה חמורה בתפקוד מסתם הוותין (לפני פרוצדורת TAVI), לכן החוקרים סבורים כי חולים אלו אינם מתמודדים היטב עם אי-ספיקה של המסתם. בתחילת עידן ה-TAVI, מרבית הקרדיולוגים סברו כי אי-ספיקה של המסתם הינה תופעה סבירה לאחר הפעולה והינה חלק מהפרוצדורה וככל הנראה לא תוביל לבעיות. אך נראה כי לא-מדובר בממצא  חסר משמעות, ובכדי למנוע את התופעה, יש להשקיע מאמצים עוד בשלב שלפני הפעולה, על-ידי בחירה נכונה של החולים (עם הערכת המסתם והאנטומיה) והערכת גודל המסתמים. כיום הסבילות נמוכה יותר גם לאי-ספיקה בינונית של מסתם הוותין ומנסים לתקן זאת ככל הניתן.

מומחים נוספים מגרמניה הציגו נתונים אודות 300 חולים לאחר TAVI עבורם היו נתונים זמינים אודות רמות NT-proBNP (N-terminal Pro-Brain Natriuretic Peptide) ודרגת דלף סביב המסתם נמדדה לפני הפעולה,ישירות לאחר ההתערבות ושישה שבועות, שישה חודשים ושנה לאחר הפעולה. הערכת דלף סביב המסתם בוצעה באמצעות אנגיוגרפיה ואקו-לב. החוקרים זיהו קשר מובהק סטטיסטית בין נוכחות ודרגת הדלף מסביב למסתם ובין עליה בסיכון לתמותה לאחר שנה אחת. רמות NT-proBNP נותרו מוגברות בחולים עם דלף סביב המסתם בדרגה 2 ומעלה, ועליה לאחר הניתוח של למעלה מ-1500 ננוגרם לליטר ברמת NT-proBNP לוותה בעליה משמעותית בתמותה. שישה חודשים לאחר TAVI, שרדו רק 50% מהחולים עם דלף סביב המסתם בדרגה של למעלה מ-2.

ככל שהדלף סביב המסתם חמור יותר בסופו של דבר, כך העומס על החדר השמאלי גבוה יותר והעלייה ברמות NT-proBNP גבוהה יותר. לכן, דלף משמעותי סביב המסתם אינו תוצאה מקובלת לאחר TAVI ויש להתייחס לכך בכל מקרה לגופו.

מתוך כנס ה-European Society of Cardiology

לידיעה במדסקייפ