מחקר שפורסם לאחרונה, מראה כי חולי דיאליזה, שהושתל אצלם ICD (implantable cardiac defibrillator) מקבלים יותר שוקים חשמליים, המתאימים לטיפול טכיקרדיה חדרית או פרפור חדרים, אך מצד שני, הם מגיעים להישרדות נמוכה יותר יחסית למושתלים, שאינם חולי דיאליזה.

לדברי החוקרים, על-אף שהמכשירים עובדים כראוי, חולי דיאליזה עדיין מראים הישרדות נמוכה יותר יחסית למושתלים שאינם מטופלים בדיאליזה. הדבר אינו מפתיע, שכן חולי דיאליזה סובלים ממחלות רבות נוספות, וייתכן כי הורדת הסיכון למוות פתאומי ע”י הדפיברילטור עדיין מותירה אותם חשופים לתמותה מהמחלות האחרות.

סיכון גבוה למוות לבבי פתאומי

מחלת לב היא הסיבה המובילה למוות בחולי דיאליזה. 61% ממקרי התמותה הלבבית בחולים אלה הם עקב דום לב או הפרעת קצב. קווי ההנחיה הנוכחיים אינם שוללים השתלת ICD בחולי דיאליזה, שכן מחקרים רבים שבדקו את יעילות ICD לא כללו תת קבוצה מייצגת שסיפקה נתונים עבורם.

מטרת החוקרים הייתה להעריך, האם מחלת כליות סופנית מהווה גורם סיכון בלתי תלוי לטיפול מתאים ב- ICD. חולים נחשבו כבעלי מחלת כליות סופנית אם היו תחת טיפול בדיאליזה טרם השתלת הדפיברילטור, ולא עברו השתלת כליה במהלך תקופת המחקר. מטרה נוספת הייתה להשוות הישרדות לטווח ארוך במושתלי ICD עם וללא מחלת כליות סופנית.

צוות המחקר עיבד נתונים מ- 585 חולים (גיל ממוצע63 ± 15 שנים; 79% זכרים), שעברו השתלת ICD ב-Northwestern Memorial Hospital בין מאי 1992 לדצמבר 2003. 19 מתוכם (3.2%) סבלו ממחלת כליות סופנית. 16 טופלו בהמודיאליזה והשלושה הנותרים בדיאליזה פריטונאלית. הזמן הממוצע בו טופלו בדיאליזה היה 3.1 ± 3.2 שנים לפני השתלת ה-ICD.

שוקים חשמליים מתאימים, הישרדות קצרה יותר

במהלך המחקר (מעקב ממוצע של 2.2 ± 2.4 שנים) 156 חולים (26%) קיבלו טיפול מתאים בשוקים ע”י הדפיברילטור. בהשוואה לחולים ללא מחלת כליות סופנית, חולי הדיאליזה היו בעלי סיכוי טוב יותר לקבל טיפול ICD הולם (47% מול 26%, 0.05=P) ולקבל את השוקים מוקדם יותר (1.8 לעומת 6.0 שנים; 0.013=log-rank P).

מאידך, ההישרדות החציונית לאחר השתלת ICD הייתה קצרה יותר באלו שסבלו ממחלת כליות סופנית (3.2 לעומת 7.4 שנים; 0.009= log-rank P). סיבת המוות הייתה ידועה ב-6 מתוך שבעת חולי הדיאליזה שנפטרו; 3 מתו מספסיס, 2 מאי ספיקת לב ואחד בעקבות דום לב.

מחקר נוסף דרוש, קיים פוטנציאל להשפעה גדולה

מגבלות המחקר כוללות מדגם קטן, אוכלוסייה ממוסד רפואי יחיד ומבנה רטרוספקטיבי. השימוש ב- ICD באוכלוסיה של חולי דיאליזה הוא קטן מאוד. מחקר שנעשה לאחרונה הראה כי רק 460 מתוך 6042 (7.6%) חולי הדיאליזה הרשומים בארה”ב, ששרדו מוות לבבי פתאומי היו מושתלי דפיברילטור. בהשוואה לחולים ללא דפיברילטור, לאלו עם ICD היה סיכון נמוך ב- 42% למות.

החדשות הטובות מהמחקר הן שחולי הדיאליזה שמתו, לא מתו ממוות פתאומי. חולי דיאליזה עם תפוקת לב ירודה או כאלה ששרדו מוות פתאומי, עשויים להיות חולים מכדי ליהנות מהתועלת של השתלת דפיברילטור, אך חולים במצב טוב יותר שעדיין נמצאים בסיכון למוות פתאומי, עשויים להפיק את התועלת הגדולה ביותר מהמכשיר.

לדברי החוקרים, מדובר בקבוצת חולים ייחודית, שהתעלמו ממנה רבות במחקרים קרדיולוגיים גדולים, על אף העובדה, ששכיחות מוות פתאומי אצלם שווה לזו של חולים לאחר התקף לב. לכן יש לשקול ביצוע מחקרים ספציפיים לחולי הדיאליזה. מדובר באוכלוסיה שהולכת וגדלה, עם שכיחות גבוהה של גורמי סיכון קרדיווסקולריים, ועם זאת, ידוע מעט מאוד כיצד ניתן להאריך את תוחלת החיים שלהם. להערכת החוקרים, קיים פוטנציאל גדול להשפיע בקבוצת חולים זו.

לידיעה במדסקייפ