שני מחקרים חדשים מצאו כי חוסר היענות לטיפול תרופתי שכיח בקרב חולים לאחר MI ובחולי סוכרת, ומלווה בשיעורי תמותה מוגברים. חוסר היענות במחקר MI העלה כמעט פי 4 את הסיכון לתמותה במהלך השנה הראשונה לאחר השחרור מבית החולים, בעוד שבחולי סוכרת נרשמה עליה של כמעט פי 2 בסיכון לתמותה בחולים שלא נטלו את הטיפול התרופתי.

לדברי החוקרים, העובדה שחולים רבים אינם נוטלים את התרופות אינה זוכה לתשומת הלב הראויה. הם מאמינים כי רופאים מניחים כי בעקבות מתן המרשם לתרופה, החולה ימלא אחר ההוראות. לדבריהם, תחילה יש להכיר בבעיה לפני שניתן יהיה להתחיל ולפתור אותה.

במאמר מערכת נכתב כי חוסר היענות לטיפול תרופתי היא יקרה מאוד, לעיתים קטלנית, ושכיחה מאוד. כמו כן, הכותב דן במחקר נוסף שמצא כי התנהגות הרופאים תורמת לבעיה באופן משמעותי, ומעלה שתי אפשרויות לנסות ולשפר את ההיענות לטיפול.

החוקרים מסבירים כי השפעת הפסקת הטיפול בשלב מוקדם בעקבות MI עדיין אינה ידועה בחולים מהקהילה. לכן, הם בחרו לערוך מחקר שמטרתו להעריך את השימוש באספירין, חסמי ביתא וסטטינים, חודש אחד לאחר שחרור מבית החולים בעקבות MI, וכן עקבו אחר כלל הסיבות לתמותה במהלך 12 חודשים.

184 מהחולים הפסיקו לקחת את כל 3 התרופות לאחר חודש אחד (כאחד מכל שמונה משתתפים), 56 הפסיקו ליטול שתי תרופות, 272 הפסיקו לקחת תרופה אחת (אחד מכל כחמישה משתתפים), 1009 חולים המשיכו לקחת את כל 3 התרופות.

שיעורי התמותה היו גבוהים יותר באופן משמעותי בחולים שהפסיקו ליטול את הטיפול התרופתי, במהלך 11 החודשים שלאחר מכן (HR=3.81), בהשוואה לחולים שהמשיכו לקחת כל אחת מהתרופות. חולים מבוגרים וחולים שלא סיימו את לימודי התיכון, נטו יותר להפסיק את הטיפול התרופתי על דעת עצמם.

ממצאי המחקר מדגישים את הצורך בשיפור הטיפול בחולים במעבר מתנאי בית החולים לטיפול חוץ, בכדי להבטיח שהחולים ימשיכו ליטול את התרופות. הם מוסיפים כי הביקור הראשון אצל הרופא לאחר השחרור מבית החולים היא הזדמנת פז, הרופאים חייבים לשאול את המטופלים אם הם לוקחים את הטיפול עליו הומלץ. ייתכן והחולים מקבלים עומס אינפורמציה רב בעת השחרור מבית החולים, והביקור הראשון הוא הזדמנות טובה לשים דגש על מספר נקודות. כמו כן, צירוף בני המשפחה של החולה עשוי לסייע.

במחקר שנערך בקרב חולי סוכרת בחנו החוקרים 11,532 חולי סוכרת והעריכו את ההיענות שלהם לטיפול כאחוז הימים שמילאו אחר הוראות המרשם שקיבלו מהרופא לטיפול בתרופות Oral Hypoglycemic, תרופות נגד יל”ד וסטטינים. המדדים העיקריים של המחקר כללו אישפוז מסיבה כלשהי, ותמותה מסיבה כלשהי, במהלך התקופה שבין ינואר 2004 ואפריל 2005.

החוקרים מצאו כי שיעור חוסר ההיענות היה דומה לזה שבמחקר בחולים לאחר MI, כאשר אחד מכל חמישה משתתפים לא נטל את הטיפול המומלץ. חולים שלא נטלו את הטיפול היו צעירים יותר, עם מספר תחלואות נלוות קטן יותר, בהשוואה לחולים שמילאו אחר הוראות הטיפול.

לאחר תיקנון רב-משנתי, נותר הקשר המשמעותי בין חוסר היענות ובין עליה בשיעורי האישפוז מסיבה כלשהי (OR=1.58, p<0.001), ושיעורי תמותה מוגברים מסיבה כלשהי (OR=1.81, p<0.001).

החוקרים טוענים כי יש לשלב את הערכת ההיענות להוראות בטיפול הקליני. הם מוסיפים כי יש למצוא התערבויות בדחיפות להגברת ההיענות לטיפול התרופתי, כך שחולים יבינו את חשיבות התרופות. לדבריהם, פרופיל החולים שלא נצמדו להוראות הטיפול במחקר זה היה שונה מזה של החולים במחקר MI, נקודה המדגישה את העובדה כי קיימות סיבות רבות להפסקת הטיפול התרופתי, ויש לחנך את כל המטופלים בנושא זה, ולא להתמקד בקבוצת חולים זו או אחרת.

במאמר מערכת נלווה צויין כי רופאים גם נושאים באשמה בחוסר ההיענות של החולים, תוך ציטוט מחקרים תצפיתיים שמצאו כי התנהגות הרופאים משחקת תפקיד חשוב בחוסר היענות לטיפול. מחקר שנערך בסקרמנטו  מצא כי רופאים מזניחים לעיתים קרובות אינפורמציה קריטית בנושא הטיפול שנקבע, דוגמאת שם התרופה, מטרתה, משך הטיפול, המינון הנדרש, או תופעות הלוואי הצפויות בעקבות הטיפול. בלמעלה מ-65% מהמקרים, לפחות פיסת מידע אחת היתה חסרה.

רופאים שאינם מוסרים את המידע ההולם בעת מרשם תרופה מעלים את הסיכוי לחוסר היענות של החולה לטיפול. למרבה המזל, קיימים כלים חדשים המצויים בפיתוח, שמטרתם לפתור את הבעיה.

החוקרים מתארים שיטות טובות יותר לניטור הטיפול באמצעות 3 התערבויות תזכורות אלקטרוניות לרופאים, הודעות קוליות אוטומטיות לחולים, ופניה לבתי מרקחת.

שני המחקרים הללו בוחנים דרכים חדשות לתאם ואת הטיפול ולשפר את בטיחות הטיפול, ומציינים מערכות אינטגרטיביות ומערכת מידע אלקטרוניות בכדי לשפר את בטיחות הטיפול התרופתי וההיענות להוראות הטיפול.

לידיעה במדסקייפ