מתוצאות מחקר חדש בו נסקרו המחקרים בנושא מחלות קרדיווסקולריות שנערכו ב-20 השנים האחרונות עולה כי למעלה ממחצית המחקרים הוציאו מהמחקר חולים עם מחלות כליה, ומרבית המחקרים לא דיווחו על התפקוד הכלייתי של המשתתפים בתחילת המחקר.  כתוצאה מכך, חסרות עדויות שיאפשרו לרופאים לספק את הטיפול הטוב ביותר באוכלוסיית חולים זו, המצויה בסיכון גבוה.

לדברי החוקרים, המחקר חושף את פערי המידע הקיימים בנושא הטיפול בחולים עם מחלות כליה כרוניות, וצריך לעודד מחקרים בנושא. הם מקווים שהמחקר ישמש קטליזטור להעלאת הנושא לדיון בכדי לבחון דרכים לאסוף אינפורמציה שתספק את העדויות הדרושות, כך שרופאים יוכלו תוך 5-10 שנים לתת את הטיפול היעיל והבטוח ביותר בחולים עם מחלה קרדיווסקולרית ומחלה כלייתית.

החוקרים מסבירים כי 30-60% מהחולים עם מחלה קרדיווסקולרית אובחנו גם עם מחלת כליות. חולים הסובלים ממחלת כליות כרונית מצויים בסיכון מוגבר לתוצאות פחות טובות בעקבות אבחנת מחלה קרדיווסקולרית. לדוגמא, שיעורי התמותה בבית החולים בקרב חולים המתאשפזים עקב MI גבוהים כמעט פי 5 בחולים עם מחלת כליות, בהשוואה לחולים עם רמות GFR תקינות.

החוקרים ביקשו לכמת את המשתתפים עם מחלת כליות שהוצאו מהמחקר, במחקרים אקראיים בנושא מחלות קרדיווסקולריות. הם ערכו חיפוש בספרות בתקופה שבין 1985 ו-2005, שהוגבל ל-11 העיתונים הרפואיים הגדולים, לזיהוי מחקרים לטיפול באי-ספיקת לב כרונית או MI, שכללו למעלה מ-100 משתתפים.

מבין 153 המחקרים שענו על קריטריוני המחקר, 86 מחקרים (56%) הוציאו מהמחקר חולים עם מחלת כליות. מספר קטן של מחקרים דיווחו על מצב המחלה הכלייתית של המשתתפים.

החוקרים מציינים שתי נקודות בהן יש להכיר, לפי הראשונה, חשוב להבין שמדובר באוכלוסיה שהולכת וגדלה, בעיקר עם הזדקנות האוכלוסיה ושיפור סיכויי ההישרדות. לפי הנקודה השניה, אוכלוסיית חולים זו מצויה בסיכון גבוה מאוד. הם מסבירים כי אלו בדיוק החולים עבורם דרוש מידע באשר לשיטות הטיפול הטובות ביותר, ולרוע המזל, אלו בדיוק החולים שאינם נכללים במחקרים. אלו החולים בעולם האמיתי, וללא עדויות באשר לשיטות הטיפול, בסופו של דבר יש לסמוך על הנתונים ממחקרים בהם חולים אלו אינם משתתפים.

החוקרים כותבים כי יש לדווח על מחלה כלייתית בתחילת המחקר במחקרים בנושא מחלות קרדיווסקולריות, מאחר שחישוב eGFR דורש מידע אודות רמות הקריאטינין בסרום, גיל החולה, הגזע ומין החולה. הם ממליצים בחום שהחוקרים יאמצו מספר סטנדרטים במחקרם. ראשית, במחקרים בנושא מחלות קרדיווסקולריות יש לקבוע קריטריונים ספציפיים בהתבסס על רמות הקריאטינין ו-eGFR. שנית, יש לתעד את חציון רמת הקריאטינין ו-eGFR בטבלאות של מאפייני המשתתפים בתחילת המחקר. בנוסף, במחקרים בהם מבצעים ניתוח תוצאות של תתי-קבוצות, יש לרבד את השפעות הטיפול לפי תפקודי הכליה של המשתתפים.

החוקרים מקווים ומאמינים כי לאחר שכל היתרונות והסיכונים הללו ייבחנו לעומק, רופאים יחששו פחות ממתן טיפול לחולים אלו, בשל תופעות לוואי, כאשר בפועל מדובר בחולים שעשויים להרוויח יותר מכולם מטיפולים אלו, מאחר שמצויים בסיכון גבוה יותר.

לסיכום, החוקרים ממליצים לשפר את הקריטריונים לכלילת חולים עם מחלות כליה במחקרים גדולים, או לחלופין, לערוך מחקרים בנושא תחלואה קרדיווסקולרית המיועדים בייחוד לחולים עם מחלת כליות כרונית, בכדי להעריך במדויק את הסיכונים והיתרונות באוכלוסיה זו, ולקבוע את שיטות הטיפול האופטימליות.

JAMA. 2006;296:1377-1384

לידיעה במדסקייפ