קבוצת מחקר השמיעה בגיליון אוקטובר של ה- New England Journal of Medicine הערת זהירות לגבי השימוש ב- raloxifene כטיפול מונע בנשים עם סיכון גבוה לסרטן השד, לאחר תיאור מקרה שהראה אטיפיה פרסיסטנטית.

לדברי החוקרים, לא קיימת כיום שום דרך לעקוב ישירות אחרי התוצאות של מתן טיפול מונע לאישה. יש צורך במדע טוב יותר ובדרכים טובות יותר לאתר האם טיפול מונע עובד כראוי באישה ספציפית.

המקרה שתואר התייחס לאישה בת 39, לפני מנפאוזה, עם היסטוריה משפחתית משמעותית של סרטן שד, שקיבלה 60 מ”ג raloxifene ביום. באופן נפרד, האישה השתתפה במחקר שבו עברה random periareolar fine-needle aspiration (RPFNA), הליך מחקרי, המאתר שינויים ציטולוגיים מוקדמים בנשים הנמצאות בסיכון מוגבר לסרטן השד. לאחר יותר מ-3 שנות טיפול ב- raloxifene, טכניקה זאת חשפה אטיפיה פרסיסטנטית. מתן התרופה הופסק, ולאור הסיכון המוגבר שלה, החולה החליטה לעבור כריתת שד מניעתית. בדיקה של רקמת השד חשפה אטיפיה מפושטת אך ללא עדות לסרטן.

המקרה מעלה שאלות לגבי השימוש ארוך הטווח ב- raloxifene כטיפול מונע בנשים בסיכון גבוה לסרטן השד, בהן עלולים להיות תאים לא יציבים גנטית. החוקרים העלו אפשרות כי במהלך טיפול ממושך, raloxifene עובר המרה מאנטגוניסט של אסטרוגן לאגוניסט שלו. המרה זו דווחה בעבר עבור טיפול ממושך ב- tamoxifen בסרטן שד.

התיאוריה נתמכת ע”י התצפית הקלינית, המדווחת לעיתים קרובות ע”י אונקולוגים המטפלים בסרטן שד מפושט, כי כאשר נשים מטופלות ב- tamoxifen במשך זמן רב, הגמילה מהתרופה עשויה להביא להתכווצות הגידול. אולם, לא התקיימו מחקרים שבדקו את ההמרה של tamoxifen מאנטגוניסט לאגוניסט בנשים הנוטלות את התרופה למניעה.

שתי התרופות הושוו לאחרונה ראש בראש כטיפול מונע בנשים לאחר גיל הבלות, הנמצאות בסיכון מוגבר לסרטן השד. המסקנות שעלו מהמחקר היו ש- raloxifene הינו עדיף על פני tamoxifen באינדיקציה זאת.

אולם, בזמן ששתי התרופות השפיעו באופן שווה על הפחתת סרטן השד החיובי לאסטרוגן, הנשים שקיבלו raloxifene (בניגוד ל- tamoxifen) לא הראו הפחתה בהיארעות אטיפיה או ductal carcinoma in situ.

לדברי החוקרים, תיאור המקרה מעלה את השאלה האם גישה של טיפול אחיד לכולם, היא אכן הגישה הטיפולית הנכונה. המחקר שהשווה את שתי התרופות, עסק בנשים לאחר מנפאוזה, בעוד שהחולה במקרה שתואר הייתה “חריגה” שכן היא הייתה צעירה, בעלת סיכון משפחתי משמעותי לסרטן השד, ובנוסף סבלה מ- premature ovarian failure. השאלה שהמחקר מעלה היא האם יש לתת טיפול מונע במשך 5 שנים לאישה שייתכן כי יש לה תאי שד בלתי יציבים גנטית, ללא דרך כלשהי לעקוב אחר מה שמתרחש בשד.

המכאניזם שבו סרטן שד מתרחש בשלב מאוחר יותר בחיים בנשים ללא סיפור משפחתי חזק, עשוי להיות שונה מאוד מהמכאניזם של סרטן שד המתרחש בנשים צעירות עם סיפור משפחתי. דאגת החוקרים בנוגע למעקב אחר התגובה לטיפול המונע גבוהה יותר בקבוצה השנייה.

N Eng J Med. 2006:355:1620-1622

לידיעה במדסקייפ