רקע
מומים עורקיים־ורידיים מוחיים (AVM) הם פגמים מולדים בכלי הדם במוח, שבהם קיים חיבור ישיר בין עורקים לוורידים ללא קפילרות תקינות. כאשר המום לא מדמם, עולה השאלה אם יש לטפל בו או להמשיך במעקב בלבד.

שיטת המחקר
מחקר MARS היה מחקר רב־מרכזי בינלאומי שכלל נתונים מ־9 מרכזים, אשר עקבו אחר מטופלים עם AVM מוחי שלא דימם בעבר.
החוקרים ניתחו גורמים קליניים ואנטומיים הקשורים בסיכון לדימום עתידי.
המשתתפים נכללו אם המום אובחן בהדמיה ולא היה דימום קודם, והמעקב נמשך עד להתרחשות דימום, טיפול, מוות או סיום תקופת המעקב.

אוכלוסיית המחקר

• מספר משתתפים: 3,030
• גיל חציון: 38 שנים
• נשים: כ־50% מהמדגם
• גודל ממוצע של ה־AVM: כ־3 ס״מ
• כ־10% מהמומים היו בעלי ניקוז ורידי עמוק בלבד
• כ־19% היו מלווים באנוריזמות עורקיות קשורות

תוצאות

במהלך המעקב (יותר מ־11,000 שנות־אדם), אירעו 159 מקרי דימום ראשונים.
השיעור השנתי לדימום עמד על 1.4% לשנה, נמוך מההערכות הקלאסיות של 2 עד 4 אחוזים.

הגורמים שנמצאו כקשורים בסיכון מוגבר לדימום:

1. גיל מבוגר יותר בעת האבחון.
2. נוכחות אנוריזמות עורקיות הקשורות למום.
3. מיקום עמוק של המום — במבנים סופרא־טנטוריאליים עמוקים או במוחון.

מסקנות

• הסיכון השנתי לדימום ממום עורקי־ורידי מוחי שלא דימם בעבר הוא נמוך יותר מההערכות המקובלות, ועומד סביב 1.4% לשנה
• הסיכון לדימום אינו אחיד, אלא תלוי במאפייני המטופל והמום: גיל, מיקום וקשור לאנוריזמות
• המשמעות הקלינית היא שיש לשקול היטב את הצורך בטיפול פולשני לעומת מעקב בלבד, במיוחד כאשר הסיכון לדימום נמוך יחסית

מגבלות המחקר

• שילוב של מרכזים שונים עשוי ליצור שונות באבחון ובדיווח
• חלק מהחולים קיבלו טיפול במהלך המעקב, מה שעלול להשפיע על חישוב הסיכון הטבעי
• המחקר אינו אקראי, ולכן אינו משווה ישירות בין טיפול לבין מעקב בלבד

בשורה קלינית:
במטופלים עם מום עורקי־ורידי מוחי שלא דימם בעבר, הסיכון לדימום עתידי נמוך יחסית. יש להעריך כל מקרה לגופו, תוך התחשבות בגיל, במיקום המום ובקיומן של אנוריזמות נלוות, לפני שמחליטים על טיפול פולשני.

Risk of Future Hemorrhage From Unruptured Brain Arteriovenous Malformations The Multicenter Arteriovenous Malformation Research Study (MARS).

ד”ר דוד אוריון, מצנתר מוח, נוירולוג, מנהל מחלקת שבץ ומחלות נוירווסקולריות, המרכז הרפואי שיבא, תל־השומר