רמות נמוכות יותר של חלקיקי LDL מלוות בסיכון מוגבר להתפתחות סוכרת מסוג 2 בנבדקים ללא היסטוריה של סוכרת מסוג 2 ומחלות לב וכלי דם, כאשר הקשר ברובו אינו תלוי בטיפול בסטטינים, כך עולה מנתונים שפורסמו בכתב העת Cardiovascular Diabetology.

מטרת המחקר מבוסס-אוכלוסייה הייתה לקבוע את הקשר בין רמות LDL ובין הסיכון להיארעות סוכרת מסוג 2 ואם לטיפול בסטטינים השפעה על הקשר הנ”ל. החוקרים בחנו את הנתונים אודות 13,674 משתתפים ללא סוכרת מסוג 2 ומחלות לב וכלי דם בתחילת הדרך (גיל ממוצע של 62 שנים, 58% גברים), 52% מהם היו תחת טיפול בסטטינים.

רמות LDL ההתחלתיות נמדדו בזמן צום בעת הגיוס למחקר; המשתתפים סווגו לארבע קבוצות על-בסיס רבעוני רמות LDL: נמוך (פחות מ-84 מ”ג/ד”ל), בינוני (84 מ”ג/ד”ל עד 107 מ”ג/ד”ל), גבוה (107 מ”ג/ד”ל עד 131 מ”ג/ד”ל) או גבוה מאוד (131 מ”ג/ד”ל ומעלה).

התוצא העיקרי היה היארעות סוכרת מסוג 2, אבחנה שדרשה לפחות שתי מדידות סוכר בצום של 126 מ”ג/ד”ל ומעלה, לפחות מדידה אחת של המוגלובין מסוכרר של 6.5% ומעלה, או מרשם לטיפול נגד-סוכרת במשך למעלה מ-30 ימים.

לאורך חציון משך מעקב לש 71.6 חודשים, 13% מהמשתתפים אובחנו עם סוכרת מסוג 2; שיעורי ההיארעות עמדו על 20% בקרב מטופלים בסטטינים ועל 6% בקרב אלו שלא טופלו בסטטינים (p<0.001).

מניתוח הנתונים עולה קשר בין רמות LDL נמוכות יותר ובין סיכון מגובר להיארעות סוכרת מסוג 2 (p<0.001), כאשר בקרב משתתפים עם רמות LDL נמוכות (מתחת ל-84 מ”ג/ד”ל) תועד הסיכון הגבוה ביותר.

ההשפעה של טיפול בסטטינים על הסיכון לסוכרת מסוג 2 תוארה רק באלו עם רמות LDL הגבוהות ביותר (131 מ”ג/ד”ל ומעלה), כאשר במטופלים בסטטינים תועד סיכון מוגבר להיארעות סוכרת מסוג 2, בהשוואה לאלו שלא טופלו בסטטינים (p=0.018). מנגד, האינטראקציה בין טיפול בסטטינים ובין הסיכון לסוכרת מסוג 2 לא היה מובהק סטטיסטית ביתר קבוצות המטופלים בחלוקה לפי רמות LDL.

החוקרים מסכמים וכותבים כי ממצאי המחקר מרמזים לכך שהקשר בין ירידה בריכוז LDL ובין עליה בהיארעות סוכרת מסוג 2 ברובו אינו תלוי בטיפול בסטטינים.

Cardiovascular Diabetology, Nov 11, 2025

לידיעה במדסקייפ