מאת ד”ר בן פודה שקד

ממחקר גרמני חדש אשר פורסם בגיליון ינואר של ירחון Archives of General Psychiatry עולה כי טיפול באמצעות אור בהיר (Bright light treatment, BLT) עשוי לשפר את מצב הרוח ואיכות השינה בחולים מבוגרים הסובלים מדיכאון מאג’ורי (Major Depressive Disorder, MDD) שאינו עונתי.

במחקר הנוכחי, שהינו מחקר מבוקר וכפול סמיות שבוצע בהקצאה אקראית, נמצא כי חולים אשר עברו שלושה שבועות של BLT באור כחול-בהיר הראו שיפור משמעותי בציון במדדי דיכאון ובהרגלי השינה בהשוואה לאלו שעברו טיפול דמה (טיפול באור אדום עמום) וכן הבדל של 81% בעלייה ברמות המלטונין.

בנוסף, מציינים החוקרים כי השיפור שנצפה בתסמיני הדיכאון ובהרגלי השינה נמשך גם שלושה שבועות לאחר תום הטיפול, לצד מיתון של הפרשת היתר של קורטיזול.

לטענת החוקרים, המסר העיקרי העולה ממחקרם זה עבור הקלינאים הינו כי טיפול באור בהיר אכן מהווה אפשרות טיפולית לדיכאון רגיל או כזה שאינו-עונתי במבוגרים. הם מוסיפים כי הופתעו מהיקף ההשפעה הקלינית שנצפתה, אשר הייתה ברת השוואה לזו של טיפול תרופתי בנוגדי דיכאון, וכן מהעקביות של השפעה זו בין כל המדדים לדירוג דיכאון. בנוסף, הופתעו לדבריהם מכך שההשפעה נמשכה גם לאחר סוף הטיפול ומכך שכל המדדים הביולוגיים הראו שיפור תחת הטיפול, ובייחוד נצפתה נורמליזציה של הפרשת היתר של קורטיזול שנצפתה טרם הטיפול.

החוקרים טוענים בנוסף כי המדובר למעשה במחקר המבוקר הראשון המבוצע תוך הקצאה אקראית של החולים ואשר הינו בעל מדגם גדול מספיק על מנת להעריך את היעילות של טיפול באור בהיר באוכלוסיית חולים זו. לדבריהם, תוצאותיו עשויות לספק חלופה ממשית עבור חולים אשר מסרבים, מסתייגים או אינם מצליחים לסבול טיפול תרופתי בתכשירים נוגדי דיכאון.

דיכאון מאג’ורי בקשישים מלווה פעמים רבות בהפרעות במחזור השינה-עירות לו נלווית הפרעה תפקודית של הגרעיון הסופראכיאזמטי, הוא השעון הביולוגי של המוח, מסבירים החוקרים. לדבריהם, אוכלוסיה זו ידועה כבעלת חשיפה פחותה יותר לסביבת אור בהיר.

לדברי החוקרים, טיפול באור בהיר מכוון למערכות הנוירוטרנסמיטורים הקשורים בדיכאון (סרוטונין, נוראדרנלין ודופאמין) ואל אותם מבנים במוח כמו הטיפול התרופתי נוגד הדיכאון.

על אף שמחקרים קודמים הראו כי BLT יעיל כנגד הפרעה אפקטיבית עונתית, המחקרים שבוצעו עד כה בהקשר של טיפול זה עבור MDD שאינו עונתי לא היו עקביים במסקנותיהם.

משום כך, ביקשו החוקרים בעבודתם זו לבחון שמא גירוי של הגרעין הסופראכיאזמטי באמצעות BLT יביא לשיפור הן במצב הרוח והן בהרגלי השינה של מבוגרים הסובלים מ-MDD שאינו עונתי. במחקר נכללו 89 נבדקים בגיל העולה על 60 שנים אשר אובחנו כסובלים מ-MDD. אלו הוקצו אקראית לעבור שעה אחת ביום של BLT בביתם בשעות הבוקר (כך ב-42 חולים, מהם 67% נשים, בגיל ממוצע של 69.7 שנים) או לחילופין טיפול דמה באור אדום עמום (קבוצת הביקורת, בה 47 חולים, מהם 64% נשים, בגיל ממוצע 69 שנים) למשך שלושה שבועות.

החוקרים מסבירים כי בשתי קבוצות הטיפול נעשה שימוש במנורות בהן נעטפו נורות הפלואורוסנט בשכבה אחת של נייר צלופן צבעוני. ה-BLT כלל חשיפה של כ-7500 lux, בעוד שבטיפול הדמה עמדה החשיפה על כ-50 lux.

בכל החולים הוערכה מידת השיפור במדד ה-Hamilton Scale for Depression (HAM-D) בסוף הטיפול ושוב שלושה שבועות לאחר מכן. בנוסף, נבדקו רמות הקורטיזול החופשי באיסוף שתן ל-24 שעות, להערכת כמות הקורטיזול המיוצר ביום, וכן נמדדו רמות הקורטיזול והמלטונין ברוק. לבסוף, נבדקו מדדים הקשורים באיכות השינה באמצעות מקלט הנענד על פרק כף היד ובאמצעות יומני שינה.

החוקרים מדווחים על שיפור משמעותי יותר בציוני ה-HAM-D עבור החולים שטופלו ב-BLT בהשוואה לאלו בקבוצת הביקורת בין תחילת המעקב וסוף הטיפול (הבדל בין-קבוצתי, 7%; p=0.03), או שלושה שבועות לאחר מכן (הבדל, 21%; p=0.001).

על אף ש-33% מבין החולים בקבוצת ה-BLT, כמו גם 38% מהחולים בקבוצת הביקורת, נטלו בנוסף תרופות נוגדות דיכאון במהלך תקופת המעקב, הרי שלטענת החוקרים לא הייתה לכך השפעה על ציוני ה-HAM-D.

באשר להרגלי השינה, מציינים החוקרים כי פרק הזמן שלקח לנבדקים לקום מהמיטה מרגע ההתעוררות הסופית היה מתקדם יותר בסוף הטיפול בחולים בקבוצת ה-BLT בהשוואה לקבוצת הביקורת (הבדל, 7%; p<0.001), וכי כך היה גם בתום שלושה שבועות מסיום הטיפול  (הבדל, 3%; p=0.001). בנוסף, נצפו עליות משמעותיות יותר ביעילות השינה (הבדל, 2%; p=0.01) ובחדות העלייה של רמות המלטונין בשעות הבוקר (הבדל, 81%; p=0.03).

על אף שהירידה ברמות הקורטיזול החופשי באיסוף שתן ל-24 שעות לא נבדלה משמעותית בין הקבוצות בתום הטיפול, הרי שזו הייתה משמעותית יותר עבור הנבדקים בקבוצת ה-BLT שלושה שבועות לאחר מכן (הבדל, 37%; p=0.003). בנוסף, באותה נקודת זמן נמצא כי רמות הקורטיזול ברוק בשעות הערב ירד ב-34% בחולים אלו, לעומת 7% בחולים בקבוצת הביקורת (p=0.02).

בסך הכל, החוקרים מסכמים כי תוצאותיהם מעידות על השפעות די חריפות על רמות המלטונין ועל הרגלי השינה, בעוד שההשפעות הקשורות בשיפור קליני בתסמיני הדיכאון וכאלו הקשורות בפעילות יתר של קורטיזול עוררו בעקבות הטיפול אולם לקחו זמן רב יותר עד שהופיעו במלואן.

החוקרים מוסיפים כי תוצאות אלו תומכות בהכללת אסטרטגיות כרונותרפואטיות באפשרויות הטיפול בחולים מבוגרים עם MDD שאינו עונתי. לדבריהם, הצעד הבא יהיה העמקת בחינתם של ממצאים אלו באמצעות מחקרים רבים וממושכים יותר בשאלת התוויות קליניות נוספות ל-BLT.

מומחה בתחום אשר נתבקש להגיב לפרסום הדברים טוען כי המדובר במחקר מעניין שנערך היטב ומספק מידע ראשוני חשוב ביחס לשימוש בטיפול באור בהיר באוכלוסיה המבוגרת. הוא מזכיר כי עד כה פורסמו מספר מחקרים מבוקרים בהקצאה אקראית אשר בחנו את השימוש בטיפול באור בהיר. לדבריו, החידוש במחקר הנוכחי הינו כי כלל מדגם גדול מספיק על מנת לבחון סוגיה זו באופן ספציפי. בעוד שהיו מחקרים רבים בהם הושווה טיפול זה לטיפול דמה, הרי שלא בוצעו בהכרח באוכלוסיה המבוגרת או בחולים עם דיכאון מאג’ורי שאינו עונתי.

המומחה היה מעורב במספר מחקרים אשר בחנו את השימוש ב-BLT, לרבות מחקר שפורסם בשנת 2004, לפיו טיפול באור בהיר היה בטוח ויעיל באותה מידה כמו התכשיר נוגד הדיכאון Fluroxetine (שהינו מעכב סלקטיבי של ה-reuptake של סרוטונין) בטיפול בהפרעה אפקטיבית עונתית.

המומחה מוסיף כי כעת קבוצתו עורכת מחקר גדול המתמקד ב-BLT כטיפול נוסף ל-Fluoxetine בטיפול ב-MDD שאינו עונתי.

בנוסף, ישנה חשיבות לדברי המומחה לחקר אפשרות טיפולית זו בקרב האוכלוסיה המבוגרת בפרט, מאחר וידוע כי פעמים רבות הם קשים יותר לטיפול, כי תגובותיהם לטיפול בתרופות נוגדות דיכאון עשויות להיות פחות טובות בהשוואה לחולים צעירים יותר, וכי פעמים רבות הם רגישים לרבות מבין תופעות הלוואי של הטיפול התרופתי. לפיכך, חשוב לטענתו לבחון אפשרויות טיפול שאינן תרופתיות באוכלוסיית חולים זו.

לדברי המומחה, ישנו עניין רב כעת ב-BLT בהקשר של השפעותיו הביולוגיות. לדבריו, ישנן ראיות מסוימות לפיהן האור עשוי לפעול על ידי חיזוק השעון הביולוגי בחולים אלו.

באשר למגבלות המחקר הנוכחי, מציין המומחה כי נבחנה תקופה של שלושה שבועות בלבד של טיפול, בעוד שתקופת הטיפול המקובלת הינה שמונה שבועות, וכן מזכיר את המדגם הקטן באופן יחסי. בהקשר זה, מזהיר המומחה כי לאור גודל המדגם יש צורך בנקיטת מידה של זהירות בעת פירוש התוצאות אל מעבר לפרק הזמן הקצר של הטיפול שנבחן.

לבסוף, מציין המומחה כי הופתע מן הממצאים לפיהם ההשפעות המועילות של הטיפול נמשכו גם לאחר הפסקת הטיפולים. לדבריו, מחקרים קודמים לא הראו זאת עבור BLT, כך שהמדובר בממצא שיש לאשרו במחקרים נוספים.

Arch Gen Psychiatry. 2011;68:61-70

לידיעה במדסקייפ