שרה[1], מורה במקצועה, שכל חייה אהבה מאוד לקרוא חשה לפתע שאין היא מצליחה להבין משפטים שלמים שהיא קוראת. תחילה ניסתה להתגבר על מה שנראה כבעיית ריכוז ולקרוא פעמים נוספות אך עם הזמן איבדה לגמרי את יכולתה להבין משפטים ואף מילים בודדות. לאחר תקופה של חוסר אונים החליטה לגשת לבדיקה רפואית שם נקבע כי היא סובלת מאלצהיימר בשלב מתקדם. בגלל שזיכרונה היה תקין ולא חשה כל בעיה מעבר לקושי בקריאה ולקושי מסוים בדיבור היא לא האמינה שחלתה במחלה הנוראית הזו.

אלצהיימר היא אחת המחלות הנפוצות בעולם, 30 מיליון חולים סובלים מהמחלה שבשלביה המתקדמים מביאה לאובדן תקשורת כמעט מוחלט עם החולה, בעקבות הירידה ברמה הקוגניטיבית. מחלת האלצהיימר משפיעה באופן משמעותי על הזיכרון לטווח קצר, במרבית המקרים אלו סימני המחלה הראשונים שבאים לידי ביטוי, מהווים את המניע להיבדק ומובילים לגילוי המחלה. למרות זאת, רבים נוטים לחשוב שאלצהיימר היא מחלת שכחה בלבד, ולכן היכולת לזהות את המחלה באבחון מוקדם, כשיש סימפטומים אחרים, נמוכה. מעבר לכך, קיים חוסר הבנה של הסביבה את התנהגותם של החולים בשלבים מתקדמים יותר של המחלה.

מחקר (2)  שנערך לאחרונה בספרד אשר בדק 40 מקרים של חולים צעירים (לפני גיל 60) שנמצאו כחולי אלצהיימר בנתיחה שלאחר המוות, גילה כי 53% מהמטופלים שסובלים מאלצהיימר בגיל צעיר אינם מאובחנים כלוקים במחלה בשלביה ההתחלתיים. וזאת עקב שכיחות גבוהה יחסית של סימנים ראשונים שלא כוללים בעיות זיכרון אלא בעיות התנהגות, ראייה או שפה, וכן התדרדרות בתפקוד הביצועי. נתון מפתיע עוד יותר שעלה במחקר הוא כי 47% מתוך אותה קבוצה של בלתי מאובחנים, לא אובחנו כחולים באלצהיימר עד יום מותם. נתוני המחקר מוכיחים את חשיבות האבחון המוקדם של מחלת האלצהיימר ואת העלאת המודעות לסימני המחלה האחרים.

שלב האבחון של המחלה כולל בחינה של ארבעה פרמטרים כאשר נוכחות של אחד מהם עלולה לרמוז על אלצהיימר או על דמנציה אחרת. הפרמטרים הנבחנים הם בראש ובראשונה בעיות זיכרון התופעה הנפוצה ביותר בשלבים מוקדמים. פרמטר נוסף הינו שינויי אישיות קיצוניים, אדם שהופך למבולבל, חרדתי, חשדן וכו’. הפרמטר השלישי הינו קשיים פתאומיים בשפה המתאפיינים בקושי בדיבור לא מצליחים לשלוף את המילה המתאימה, ובקשיים בקריאה ובכתיבה. הפרמטר הרביעי מתאפיין בחוסר יכולת לזהות קרובי משפחה וחברים או קשיים בזיהוי דברים מוכרים כמו מקומות, חפצים וכו’.

יתרה מזאת, בחלק מן המטופלים דיכאון הינו הסמן לפרוץ המחלה, כשבטיפול בדיכאון לא מושג שיפור או שמושג שיפור חלקי בלבד ייתכן כי המטופל מצוי בשלבי דמנציה ראשוניים ונדרשת בדיקה של הנושא.

בשלבים המתקדמים יותר של המחלה מתחילים להופיע סימפטומים נוספים, פחות מוכרים, שהופכים את הטיפול בחולה למסע אל עבר הלא נודע. בקרב מרבית החולים כמעט כל התופעות מתרחשות בשלב כזה או אחר של המחלה. התופעות הנפוצות ביותר הינן:

דיכאון וחרדות מחלת האלצהיימר משפיעה על החלק האחראי על התחושות והרגשות במוח, במצבים אלה נוטים החולים לסימפטומים של דיכאון וחרדה. הטיפול במקרים אלה מבוצע בעזרת תרופות אנטי דיכאוניות רגילות, בעיקר מעכבי ספיגת סרוטונין דוגמת ציפרלקס, רסיטל ואחרות.

התנהגות חברתית לא מותאמת חולים רבים מתנהגים באופן בלתי צפוי בניגוד לכל נורמה חברתית. לדוגמא: שיטוט חסר תכלית ברחובות, יציאה מהבית בעודם עירומים או עם פיג’מה, הטרדה של אנשים אחרים ועוד.

מחשבות שווא והזיות מחשבות וחזיונות ללא אחיזה במציאות כגון: אמונה של החולה שגונבים ממנו, שבת זוגו בוגדת בו, שהבית בו הוא נמצא אינו שלו ומחשבות אחרות.  החולה מדמיין שהוא רואה או שומע דברים שאינם מתרחשים.

אגרסיביות ואלימות מילולית ופיזית המטופלים עלולים לנהוג באלימות בהפתעה מוחלטת וללא כל סיבה הנראית לעין, גם כלפי אנשים האמורים להיות מוכרים כמו הצוות הרפואי וקרובי המשפחה.

הפרעות אכילה החולים באלצהיימר מסרבים לעיתים לאכול או במקרים אחרים כפייתיים למאכלים מסוימים בדגש על מאכלים מתוקים וחמוצים. הפרעות אלה גורמות במקרים רבים לירידה גדולה במשקל ולחולשה כללית.

הפרעות שינה החולים במחלה מאבדים את תחושת הזמן ואת מהלכו התקין של השעון הביולוגי, תופעות כמו שינה ביום וערנות מוגברת בלילה שכיחות ועלולות לשנות את סדר היום של המשפחה כולה. חולים רבים מקבלים טיפול בתרופות מבוססות מלטונין ובמקרים קשים יותר גם בתרופות היפנוטיות המשרות שינה.

חשוב לציין כי הטיפול התרופתי מאט את קצב ההידרדרות המחלה וממתן את התופעות ההתנהגותיות השונות, הדבר מאפשר שמירה על איכות חיים ועצמאות לחולים ולבני משפחותיהם לפרק זמן ארוך יותר. הטיפול התרופתי במחלה בשלביה הראשונים מתבסס על תרופות ממשפחת מעכבי האנזים כולינאסטרז. בהמשך, מאחר ומופיעות בעיות התנהגות וירידה בתפקוד, ההמלצה הרפואית היא להוסיף לטיפול תרופה המבוססת על החומר הפעיל ממנטין (אביקסה) או תחליפים גנריים – ממוקס וממנטין טבע. כפי שהוכח במספר מחקרים קליניים (1), הממנטין מראה יעילות בטיפול בבעיות ההתנהגותיות הקשות הנלוות למחלה. במצבים בהם תרופות אלה לא עוזרות ברמה מספקת, משולבות בטיפול גם תרופות אנטי-פסיכוטיות מהדור החדש במינון נמוך בהתאם לשיקולו של הרופא המטפל.

נתון מעניין נוסף הוא שחלק מן התרופות המשמשות לטיפול בבעיות השינה ובהפרעות ההתנהגות גורמות בשימוש ממושך להידרדרות קוגניטיבית. למרות זאת, בשלב מתקדם של המחלה הזיכרון הופך להיות גורם מפריע משני ועיקר האתגר בטיפול בחולה מתרכז סביב בעיות ההתנהגות הקשות, כך שהבחירה ברורה הן לצוות הרפואי והן למשפחתו של החולה.

מרבית משפחות החולים מנסות ומצליחות לטפל בחולים בביתם כשהמחלה עדיין בשלב קל עד בינוני. יתרה מזאת, בשלביה הראשונים של המחלה החולים שומרים על רמת עצמאות מסוימת. יחד עם זאת, בשלבים מתקדמים יותר של המחלה חווות המשפחות טלטלה משמעותית שבמקרים רבים הן אינן מוכנות אליה מראש, בשלב זה נדרשים המטופלים להשגחה וטיפול צמוד ובעיצומה של המחלה הופכים החולים לנתמכים סיעודית ובחלק מהמקרים מועברים מביתם למוסדות סיעודיים שונים.

חשוב לציין כי הקושי הגדול ביותר של המשפחות הוא לצפות באדם האהוב הולך ונעלם לנגד עיניהם, אישיותו משתנה משמעותית והוא בעצם מאבד את עצמו. מעבר לכך, ההתנהגויות השונות מעוררות לפעמים כעס בגלל חוסר היכולת להבין את החולה ואת המניעים והסיבות להתנהגותו. המוכנות של המשפחה להתמודדות הקשה עם התופעות שתוארו תאפשר לתת למטופל את הטיפול הנכון ואת רגעי החסד המעטים במסע הקשה שסופו ידוע.

(*) ד”ר דיאנה פלאקו קרטס, מומחית לנוירולוגיה, מנהלת השרות הנוירולוגי ומרפאת הזיכרון בביה”ח אברבנאל