הפסקת טיפול במשאפי גלוקוקורטיקואידים בחולים עם מחלת ריאות חסימתית כרונית (COPD או Chronic Obstructive Pulmonary Disease) המטופלים במרחיבי סמפונות, אינה משפיעה רבות על התסמינים, ואין טעם בהארכת הטיפול, כך מדווחים חוקרים במאמר שפורסם בכתב העת New England Journal of Medicine.
ברקע למחקר מסבירים החוקרים כי שילוב משאפי גלוקוקורטיקואידים עם מרחיבי סמפונות ארוכי-טווח מומלץ בחולים עם התלקחויות תדירות של מחלת הריאות הכרונית. עם זאת, התועלת של משאפי גלוקוקורטיקואידים בנוסף לשני מרחיבי סמפונות ארוכי-טווח לא נבחן היטב.
מדגם המחקר כלל 2,485 חולים עם היסטוריה של התלקחויות של COPD, שקיבלו טיפול משולש שכלל Tiotropium (במינון של 18 מיקרוגרם פעם ביום), Salmeterol (במינון 50 מיקרוגרם, פעמיים ביום) ו-Fluticasone Propionate (500 מיקרוגרם, פעמיים ביום) במהלך תקופת הרצה בת שישה שבועות. החולים לאחר מכן חולקו באקראי להמשך טיפול משולש או הפסקת Fluticasone בשלושה צעדים במהלך תקופה של 12 שבועות.
תוצא הסיום העיקרי היה הזמן עד להתלקחות מתונה עד חמורה של COPD. החוקרים עקבו עוד אחד נתוני ספירומטריה, מצב רפואי וקוצר נשימה.
מהתוצאות עולה כי בהשוואה להמשך טיפול בגלוקוקורטיקואידים, הפסקת הטיפול בסטרואידים ענתה על הקריטריון שהוגדר מראש להעדר-נחיתות בכל הנוגע להתלקחות ראשונה בדרגה בינונית עד חמורה של COPD (יחס סיכון של 1.06). לאחר 18 שבועות, עם השלמת הפסקת הטיפול בגלוקוקורטיקואידים, הירידה הממוצעת המתוקנת מתחילת המחקר בשפל מדדי FEV1 (Forced Expiratory Volume in 1 second) הייתה גדולה יותר ב-38 מ”ל בקבוצת החולים בהם הופסק הטיפול בגלוקוקורטיקואידים, בהשוואה להמשך טיפול בגלוקוקורטיקואידים (P<0.001); הבדל דומה בין הקבוצות (43 מ”ל) תועד לאחר 52 שבועות (p=0.001).
לא תועדו שינויים בקוצר הנשימה ושינויים מינוריים במצב הרפואי בקבוצת החולים בהם הופסק הטיפול בסטרואידים.
בחולים עם מחלת ריאות חסימתית כרונית חמורה, המטופלים ב-Tiotropium עם Salmeterol, הסיכון להתלקחות בינונית עד חמורה היה דומה באלו שהפסיקו את הטיפול במשאפי סטרואידים ואלו שהמשיכו בטיפול בסטרואידים. עם זאת, תועדה ירידה גדולה יותר בתפקוד הריאתי במהלך השלב האחרון של הפסקת הטיפול בגלוקוקורטיקואידים.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!