ממחקר חדש עולה כי מיקרואלבומינוריה גבולית ומרקרים של תנגודת לאינסולין מעלים את הסיכון למיקרואלבומינוריה פרסיסטנטית במתבגרים עם סוכרת מסוג 1. מיקרואלבומינוריה היא גורם סיכון מוכר להתפתחות נפרופתיה סוכרתית במבוגרים, אך המהלך הטבעי בילדים ובמתבגרים אינו ידוע.
החוקרים ביקשו לזהות את גורמי הסיכון להתפתחות מיקרואלבומינוריה פרסיסטנטית ב-972 ילדים ומתבגרים עם סוכרת מסוג 1. החוקרים מדווחים כי שיעור הפרשת אלבומין בחולים אלו עלה באופן פרוגרסיבי בשנים שלפני הופעת מיקרואלבומינוריה פרסיסטנטית.
מבין 436 החולים (44.4%) עם אירוע של מיקרואלבומינוריה גבולית בנקודת זמן כלשהי, 343 שבו לנורמואלבומינוריה, 33 המשיכו עם מיקרואלבומינוריה גבולית ו-60 התקדמו למיקרואלבומינוריה קבועה.
שיעור מיקרואלבומינוריה פרסיסטנטית עמד על 4.6 לכל 1000 שנות מטופל, עם חציון משך סוכרת של 9.3 שנים בזמן הופעת מיקרואלבומינוריה פרסיסטנטית.
מניתוח התוצאות עולה כי פקטורים משמעותיים המנבאים התקדמות למיקרואלבומינוריה פרסיסטנטית כללו מיקרואלבומינוריה גבולית בתחילת המחקר, מיקרואלבומינוריה והיפרכולסטרלמיה. חולים עם מיקרואלבומינוריה פרסיסטנטית היו מבוגרים יותר, עם רמות A1c גבוהות יותר ומינוני אינסולין גבוהים יותר. כמו כן, חולים אלו נטו יותר להשמנת-יתר, בהשוואה לחולים ללא מיקרואלבומינוריה.
לסיכום, מהמחקר עולה כי חולים עם מיקרואלבומינוריה גבולית זקוקים למעקב צמוד, מאחר שמצויים בסיכון מוגבר לפתח מיקרואלבומינוריה. האופי הטרנזיאנטי של מיקרואלבומינוריה בילדים ומתבגרים מעיד על הצורך בתיעוד מיקרואלבומינוריה למשך 12 חודשים לפחות לפני ששוקלים טיפול.
כמו כן, המחקר מעלה את הצורך בזיהוי שיטות למניעה בנושא תנגודת לאינסולין בצעירים עם סוכרת מסוג 1.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!