אוסטאוארתריטיס (א”א) של מפרק הירך הינה סיבה נפוצה לפגיעה תפקודית בחברה המערבית המבוגרת. שכיחותה בין 7% – 25% מעל גיל 55. פעילות ספורטיבית מומלצת לכלל האוכלוסיה, ונראה כי בין יתרונותיה גם הפחתת הסבל בא”א. עם זאת, הסכנה בפעילות מאומצת אינה ידועה. מטרת מאמר סיקרה זה הינה לבחון באופן שיטתי את המידע לגבי הקשר בין פעילות גופנית לבין א”א.

שיטות

            נערך חיפוש במאגרי המידע הממוחשבים וכן חיפוש ידני ברשימות המקורות לגבי מאמרים אשר כללו מלים כגון א”א, ירך, ארתריטיס, גורמי סיכון, רטרוספקטיבי, פרוספקטיבי וכדומה. נבחרו מחקרים אשר כללו חולים עם א”א מתועדת או לאחר החלפת פרק ירך, ללא מחלות נוספות, ואשר אחת ממטרותיהן היתה לבחון את הקשר בין א”א של הירך לבין פעילות גופנית. נערכה בדיקה לגבי אפשרות של “הטיית פרסום” (publication bias). המחקרים הנבחרים עברו דירוג לגבי איכותם המתודולוגית.

תוצאות

            מתוך כ- 2900 מאמרים אשר זוהו במאגרי המידע, נכללו בסקירה 22 מאמרים אשר ענו על כל הקריטריונים של המחברים.  המחקרים נערכו בארה”ב או באירופה, חלקם כללו רק נשים או רק גברים, שישה מחקרים לא ביצעו קיבוע לשני גורמים מבלבלים (confounders) נפוצים גיל ומין. שישה מתוך 22 המחקרים נחשבו כבעלי איכות גבוהה. נמצא מתאם חיובי בין איכות המחקרים לבין תוצאותיהם במחקרים באיכות גבוהה נמצא קשר חזק יותר בין פעילות ספורט לבין א”א.

            ענפי ספורט רבים נבדקו כקשורים לא”א. 8 מחקרים בחנו שילוב של מספר ענפים כגון כדורסל, כדורגל, ריצה, שחייה, ועוד. 10 בחנו רק ריצה, 5 בחנו כדורגל, 4 בחנו אתלטיקה, ושניים בחנו ריקוד בלט. חלק חילקו את הפעילות לרביעונים, חלק חילקו רק קטגורית לשתי קבוצות: פעילים מול בלתי פעילים.

הערכת א”א היתה גם היא שונה בין המחקרים. 15 מחקרים הסתמכו על מידע קליני, 12 כללו מידע רנטגני.

ב-14 מחקרים מתוך 22 נמצא מתאם חיובי בין ביצעו פעילות גופנית לבין א”א, אך רק בחמישה מתוכם היה הקשר משמעותי מבחינה סטטיסטית. בארבעה מחקרים אשר בחנו זאת, נמצא קשר תלוי-מינון, ופעילות מאומצת העלתה את הסיכון פי 1.5 3.7. חמישה מהמחקרים אף נחשבו כאיכותיים. בארבעה מחקרים נמצא מתאם שלילי בין פעילות גופנית לבין א”א, אך ההבדל לא היה משמעותי סטטיסטית באף אחד מהם. בארבעה מחקרים לא נמצא קשר, אחד מהם נחשב כאיכותי.

לגבי הערכה קלינית או רנטגנית של א”א, במחקרים אשר בחנו את שתי השיטות, נמצא כי הקשר בין א”א לבין ביצוע ספורט הינו חזק יותר כאשר מתיחסים לביטוי הקליני של המחלה.

מתוך בחירת המחקרים בהם העדות היתה הטובה ביותר, עולה עדות ברמה בינונית כי פעילות גופנית באופן כללי מעלה את הסיכון לא”א פי 2. כך גם לגבי ריצה בלבד. ישנו מידע מוגבל המרמז למתאם חיובי בין פעילות אתלטיקה לבין א”א, ולגבי כדורגל ובלט העדויות סותרות.

מסקנות

סקירה שיטתית זו מעלה כי פעילות גופנית מגבירה את הסיכון לא”א. עם זאת, אין מחקרים פרוספקטיביים באיכות טובה. עקב השימוש במחקרים רטרוספקטיביים, יתכן ופעלו כאן גורמים מבלבלים כגון אורך החיים, משקל הגוף, חבלות לגפיים התחתונות, או סף הכאב, אשר שונים בין אנשים פעילים לבין אלו אשר אינם. חסרון נוסף הוא הטרוגניות האוכלוסיה הנבדקת וענפי הספורט אשר נבדקו. לגבי העובדה כי הקשר היה חזק יותר עם א”א קלינית מאשר רנטגנית, נראה כי ניתן להסביר זאת על ידי העומס המוגבד הפועל על הפרקים בעת הפעילות. כך, בין שני אנשים עם אותו ממצא רנטגני, זה אשר פעיל יותר – יסבול יותר. עוד יתכן כי מדובר בכאב בירך ממקור חוץ-פרקי, כגון גידים, בורסות ושרירים. יש מקום למחקרים פרוספקטיביים אשר יבחנו את הקשר בין הפעילות הגופנית לא”א בצורה מדוקדקת יותר.

            גם אם נמצא כאן חסרון לביצוע הפעילות הגופנית, אין במאמרים מסוג אלו בכדי להפחית מיתרונה הבלתי מעורער של הפעילות הגופנית במניעת מחלות כרוניות אחרות, נפוצות בהרבה ומסוכנות הרבה יותר.

Lievense AM, et al. Influence of sporting activities on the development of osteoarthritis of the

hip: a systematic review. Arthritis & Rheumatism (Arthritis Care & Research) 2003; 49:228

236