מנתונים חדשים שפורסמו בכתב העת JAMA Psychiatry עולה כי מחלת פרקינסון מלווה בסיכון מוגבר לאובדנות.
במסגרת המחקר ביקשו החוקרים להשוות את הסיכון לאובדנות בחולים עם מחלת פרקינסון וביקורות וכן לזהות גורמי סיכון לאובדנות באוכלוסיה זו. הם השלימו מחקר עוקבה מבוסס-אוכלוסיה שכלל נתונים ממאגר National Health Insurance מטייוואן בין ינואר 2002 ועד דצמבר 2016. משתתפים עם אבחנה של מחלת פרקינסון בין ינואר 2005 ועד דצמבר 2014 היו במעקב עד דצמבר 2016. ארבעה ביקורות מהאוכלוסייה הכללית נבחרו באקראי והותאמו על-פי גיל, מין ומקום מגורים לכל חולה עם מחלת פרקינסון.
החוקרים מדווחים כי 35,891 חולים עם מחלת פרקינסון היו במעקב לאורך 11 שנים (48.7% נשים, גיל ממוצע של 72.5 שנים), כמו גם 143,557 ביקורות (48.7% נשים, גיל ממוצע של 72.5 שנים). מבין אלו, 151 חולים עם מחלת פרקינסון (היארעות מצטברת של 66.6 ל-100,000 אנשים) ו-300 ביקורות (היארעות מצטברת של 32.3 ל-100,000 אנשים) הלכו לעולמם עקב מעשה אובדני.
הסיכון לאובדנות היה גבוה יותר (יחס סיכון של 2.1, רווח בר-סמך 95% של 1.7-2.5) בקרב חולים עם מחלת פרקינסון, בהשוואה לביקורות, לאחר תקנון לסמנים להערכת המצב הסוציו-אקונומי, מחלות רקע ודמנציה.
לאחר תקנון להפרעות פסיכיאטריות, הקשר בין מחלת פרקינסון ובין הסיכון לאובדנות נותר על כנו (יחס סיכון של 1.9, רווח בר-סמך 95% של 1.6-2.3).
בהשוואה לביקורות שהלכו לעולמם עקב מעשה אובדני, חולים עם מחלת פרקינסון שהלכו לעולמם עקב מעשה אובדני היו מעט צעירים יותר (גיל ממוצע של 74 לעומת 76 שנים, בהתאמה, p=0.05), עם שכיחות גבוהה יותר של מחלות פסיכיאטריות, כולל דיכאון (9.9% לעומת 5.0%) ומחלות פסיכיאטריות אחרות (8.0% לעומת 3.7%, p=0.02) והם נטו לאמץ קפיצה כשיטת האובדנות (13.9% לעומת 5.3%, p<0.01).
החוקרים כותבים כי שילוב טיפול נפשי בחולי פרקינסון במסגרת רפואה ראשונית או רפואת מומחים, ביחד עם התערבויות סוציו-סביבתיות, עשוי לסייע בהפחתת הסיכון לאובדנות בחולים עם מחלת פרקינסון.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!