נעה גינזבורג, BSc

מחקר התפקוד הגופני (PFT,  Physical Function Trial) היה אחד משבעה מחקרי טסטוסטרון (TTrials) שניסו להעריך את ההשפעה של טסטוסטרון על התנועה והתפקוד הגופני (כפי שדווחו על ידי המטופלים), על נפילות, כמו גם ההערכה הכללית של המטופלים לגבי שינויים (PGIC, או patient global impression-of-change) – כל זאת בגברים מבוגרים עם ריכוזי טסטוסטרון נמוכים. מטופלים אלה דיווחו על הגבלה בתנועה וקצב הליכה הנמוך מ-1.2 מטר לשניה. באמצעות מידע שנאסף ב-PFT ובכלל באוכלוסיית המטופלים שהשתתפו במחקרי הטסטוסטרון , הצליחו החוקרים לזהות האם ההשפעה של תחליף טסטוסטרון על התנועה הביאה לשינוי לעומת מהירות ההליכה, ההגבלה בתנועה וכדומה לעומת תחילת המחקר בקבוצת המטופלים.

נמצא כי הטיפול בטסטוסטרון חלופי מביא לשיפור ביכולת ההליכה ומהירות ההליכה במטופלים, אך נראה שאינו משפיע על נפילות במטופלים הללו.

במחקרי הטסטוסטרון השתתפו 790 גברים בגילאי 65 ומעלה עם רמות ממוצעות של בדיקת שני ריכוזי טסטוסטרון כללים עם תוצאה הנמוכה מ-275 נ”ג/דצילטר (9·5 nmol/L) , כש-390 מהם סבלו מהגבלה בתנועה ומהירות הליכה נמוכה מ-1.2 מטר לשניה ונכנסו למחקר PFT. המשתתפים חולקו לקבל 1%ג’ל טסטוסטרון או ג’ל פלצבו מידי יום במשך כשנה, כאשר הן החוקרים והן המשתתפים ממוסכים לחלוקה לקבוצות. יעד המחקר העיקרי של PFT היה העלאת מהירות ההליכה (באמצעות מדידת מרחק הליכה ב-6 דקות, 6 MWT – 6 min walk test) למרחק 50 מטרים או יותר. הנתונים שנאספו נועדו כדי לאפיין את השינוי האבסולוטי במרחקי ה-6MWT, כמו גם המרכיב הגופני בשאלון איכות חיים מסוג – Short Form-36 או  (PF10) , וגם ב-PGIC ובכמות הנפילות. החוקרים ניתחו את הנתונים שנאספו לפי פרוטוקול של כוונה לטפל (Intention to treat) .

בכל המטופלים שקיבלו טיפול פעיל, עברו הערכה בתחילת הטיפול כמו גם לפחות הערכה אחת לאחר הטיפול.

ה- TTrials נערכו בין אפריל 2011 ליוני 2014.מבין 790 המטופלים במחקרים כ-395 קיבלו טסטוסרון, ו-395 פלצבו; מבין 390 המטופלים שנכנסו למחקר ה-PFT, קבוצה של, 193  מטופלים קיבלה בטסטוסטרון ו- 197 קיבלו פלצבו.

החוקרים מצאו כי מרחק הנמדד ב-6MWT השתפר יותר בצורה מובהקת בקבוצת הטיפול לעומת הפלצבו בכל המשתתפים במחקרי הטסטוסטרון, אך לא בנתונים שנאספו במשתתפי מחקר ה-PFT. במשתתפי –TTrials שלא נכנסו למחקר ה-PFT, מרחק ה-6MWT השתפר עם השפעה טיפול של 8.9 מטר (כאשר 95% CI 2·2-15·6; p=0·010) .

ה-PF10 היה טוב יותר בקבוצת הטיפול בטסטוסטרון לעומת הפלצבו בכל הגברים שהשתתפו ב-TTrials כמו גם באלה שנכנסו ל-PFT. מבין אלה שלא נכנסו ל-PFT, ה-PF10 השתפר עם השפעה טיפולית של 4.0 (כש-1·5-6·5; p=0·0019).

בגברים שקיבלו טיפול פעיל עם מרחק הליכה של 1.2 מ’ לשנייה בתחילת המחקר או יותר נראה שיפור מובהק במרחק ה-6MWT , עם השפעה טיפולית של 14.2 מטר (כש-6·5-21·9; p=0·0004) ו-PF10 של 4.9 נקודות (כש-2·2-7·7; p=0·0005) לעומת הגברים שקיבלו פלצבו.

בגברים שטופלו בטסטוסטרון וסבלו מהגבלה בתנועה נראה שיפור מובהק במרחק ה-6MWT – של 7.6 מטר ( 1·0-14·1; p=0·0237) ו-PF10 של 3.6 (1·3-5·9; p=0·0018) לעומת הגברים שטופלו בפלצבו.

החוקרים מצאו כי גברים שטופלו בטסטוסטרון חוו שינוי לטובה בתפיסתם את יכולת ההליכה  שלהם (ה-PGIC) לעמת גברים בקבוצת הפלצבו הן בקבוצת ה-PFT (עם גודל אפקט של 2.21 ו-1·35-3·63; p=0·0018) כמו גם גברים שלא נכללו ב-PFT (עם גודל אפקט של 3.01, ו-1·61-5·63; p=0·0006).

שינויים במרחק ה-6MWT נקשרו באופן מובהק עם השינוי בטסטוסטרון, בטסטוסטרון החופשי, ב-dihydrotestosterone, ובריכוזי ההמוגלובין.

שכיחות הנפילות בעת ההתערבות הייתה זהה בשתי קבוצות הטיפול במחקרי הטסטוסטרון (103 משתתפים, כ-27% מ-380 המטופלים חוו לפחות נפילה אחת).

לסיכום, כותבים החוקרים כי הטיפול בטסטוסטרון חלופי הביא לשיפור ביכולת ההליכה (לפי דיווחי המטופלים), שיפר בצורה צנועה את מרחק ה-6MWT (זאת בקרב כלל משתתפי ה-TTtrials ) אך לא השפיע לטובה על מקרי נפילות במטופלים הללו. האפקט של טסטוסטרון על מדדי התנועה של משתתפי המחקר היה קשור למהירות ההליכה הבסיסית והגבלת התנועה כפי שדווחה עצמונית, כמו גם שינויים בריכוזי הטסטוסטרון וההמוגלובין.

Lancet Diabetes Endocrinol. 2018 Nov;6(11):879-890.