כל רופא העוסק ברפואת ספורט צריך לדאוג לספורטאים במגרש ומחוץ למגרש. ייתכן כי מנתחים אורתופדים, האמונים לטפל במרבית הפציעות המוסקולוסקלטליות, אינם מוכנים לטפל במגוון הנושאים הרפואיים ומצבי החירום עימם עשויים להיתקל במגרש. בטיפול בספורטאים מתבגרים בתיכונים, הכנה משמעותית ע”י הרופא הכרחית למצבים דוגמאת אסתמה הקשורה במאמץ, אנפילקסיס, מצבים לבביים מסוימים, פירכוסים, סוכרת, ומחלות חום.

הגישה הראשונית לכל ספורטאי הצונח במגרש תמיד היתה זהה גישה לדרכי אויר (עם זהירות על עמ”ש צווארי), הבטחת ושמירת נשימה וסירקולציה, בדיקה נוירולוגית מוגבלת להערכת תפקוד, והוצאת הספורטאי מהסביבה המסוכנת. טיפול נוסף ניתן בהתאם למחלה או הפציעה הספציפית.

בד”כ, הטיפול הכי טוב הוא מניעה, ניתן לזהות מצבים רבים במהלך בדיקה גופנית, הכוללת היסטוריה מפורטת ובדיקה גופנית ממוקדת.

מצבים קרדיווסקולרים ספציפיים אותם ניתן לבדוק כוללים HCM (Hypertrophic Cardiomyopathy), תסמונת מרפאן, חלק מאבנורמליות מולדות של העורקים הקורונרים, והפרעות קצב אלקטרופיזיולוגיות.

בדיקה זו מספקת את האפשרות הטובה ביותר להציג את האינפורמציה בפני הספורטאים באשר לטיפול האופטימלי של כל מחלה כרונית.

בהכנה לאירוע ספורט, קיימות מספר שיטות למניעת חום ולחות מוגברים. כמו כן, לעיתים רופאים יתבקשו לייעץ ולקבל החלטות באשר לחזרה למשחק של ספורטאים בעקבות מחלות זיהומיות מסוימות, כולל זיהומים בדרכי נשימה עליונות ותחתונות, וכן Infectious Mononucleosis.

Instr Course Lect. 2006;55:687-702

לידיעה ב-Pubmed