מנתונים חדשים עולה כי לטיפול אנדווסקולארי תועלת מסוימת בחלק מהחולים עם אירועים מוחיים, המתקבלים עם מרכז איסכמי גדול אך עם פרופיל לא-תואם נפח גדול של רקמה ויאבילית אך עם תת-זילוח קריטי. במאמר שפורסם בכתב העת JAMA Neurology כותבים החוקרים כי הממצאים משכנעים ועולים בקנה אחד עם תוצאות מטה-אנליזה שפורסמה לאחרונה.
החוקרים השלימו מחקר מקרה-ביקורת שכלל חולים עם חסימה פרוקסימאלית לאחר אירוע מוחי (חסימה של עורק תרדמה פנימי ו/או ענפי M1 ו/או M2 של עורק צרברלי מרכזי בבדיקת CTA (Computed Tomography Angiography) ומרכז איסכמי גדול מ-50 מ”ל. החולים השלימו טיפול אנדווסקולארי וביקורות תחת טיפול תרופתי בלבד הותאמו לפי גיל, נפח מרכז איסכמי ורמות סוכר בדם.
התוצא העיקרי היה השינוי בדרגת המוגבלות בקבוצת ההתערבות והביקורת, כפי שנקבע לפי מדד mRS (Modified Rankin Scale) לאחר 90 ימים.
מדגם המחקר כלל 56 חולים, תואמים לביקורות (62.25 בקבוצת המקרים ו-58.32 בקבוצת הביקורת). הממצאים הצביעו על קשר משמעותי בין טיפול אנדווסקולארי ובין שינוי חיובי בפיזור הכולל של מדדי mRS לאחר 90 ימים (יחס סיכויים של 2.56), שיעורים גבוהים יותר של תפקוד עצמאי (מדדי mRS לאחר 90 ימים של 0-2, 25% לעומת 0%) ונפח אוטם סופי קטן יותר (ממוצע של 87 לעומת 242 מ”ל).
חולה אחד בקבוצת הביקורת ושני חולים בקבוצת ההתערבות פיתחו המטומה מסוג 2 בפרנימה. שיעור ניתוחי הסרת חצי גולגולת (7% לעומת 21%) ותמותה לאחר 90 ימים (29% לעומת 48%) היו נמוכים יותר מספרית בקבוצת ההתערבות.
ניתוח סטטיסטי שכלל חולים עם גרעין איסכמי של מעל 70 מ”ל (12 זוגות) הדגים ירידה משמעותית בנפח הסופי של האוטם (110 לעומת 319 מ”ל), אך רק שיפור לא-מובהק בפיזור הכולל של מדדי mRS לטובת ההתערבות. בכל 11 החולים מעל גיל 75 שנים תועדו תוצאות פחות טובות (מדדי mRS מעל 3) לאחר 90 ימים.
החוקרים קוראים להשלים מחקרים פרוספקטיביים בנושא.
JAMA Neurol. Published online November 7, 2016
השאירו תגובה
רוצה להצטרף לדיון?תרגישו חופשי לתרום!