טיפול בפחד מנפילות באמצעות תוכניות למניעת נפילות עשוי לסייע גם בשיפור תסמיני דיכאון בקשישים, כך עולה מתוצאות מחקר חדש, שפורסמו במהלך הכנס השנתי מטעם ה-AAGP (American Association for Geriatric Psychiatry).

ברקע למחקר מסבירים החוקרים כי בכל שנה, שכיחות הנפילות עומדת על אחד מכל שלושה קשישים. מחצית מהמטופלים הללו צפויים לפתח חשש מפני נפילות וברבע מהמקרים הללו החשש עשוי לפגוע בפעילויות יומיומיות. בנוסף, מחקר שפורסם לאחרונה מצא כי כ-40% מהנופלים עם חשש בינוני-עד-חמור מנפילות, ענו על הקריטריונים להפרעת דיכאון.

החוקרים מוסיפים כי למרות שלתוכניות למניעת נפילות, כולל תרגילים בעצימות נמוכה ואימוני שיווי משקל, הצלחה מסוימת במניעת נפילות, התכנית אינה משפיעה רבות על החשש מפני נפילות. במסגרת המחקר הנוכחי הם ביקשו לקבוע אם תסמיני דיכאון משפיעים לרעה על התועלת האפשרית של תכניות למניעת נפילות.

החוקרים גייסו למחקר 69 משתתפים,בגילאי 55 שנים ומעלה (64% נשים, גיל ממוצע של 81 שנים), שלקחו חלק באחת מבין שתי תוכניות למניעת נפילות בטורונטו. כל המשתתפים נפלו לפחות פעם אחת בשנה האחרונה. שתי התוכניות כללו 12 מפגשים בני שעתיים, בהם החולים נפגשו כל שבוע עם פיזיותרפיסט ואחות. אחת השעות הוקדשה לפעילות גופנית והשעה השנייה התמקדה בהדרכה.

החוקרים נעזרו בראיון מובנה, SCID (Structured Clinical Interview for DSM-IV) בתחילת המחקר, באמצע הדרך ובתום המחקר, להערכת הפרעת דיכאון וחרדה. מדד HADS (Hospital Anxiety and Depression Scale)שימש להערכת חומרת התסמינים. מדדים נוספים כללו את mFES (Modified Falls Efficacy Scale) ומדד Survey of Activities and Fear of Falling in the Elderly.

המטרה העיקרית הייתה לבחון את החשש מנפילות ודרגת הביטחון העצמי של המשתתפים ביכולתם לבצע פעילויות יומיומיות ללא נפילות.

מהתוצאות עולה כי השתתפות בתכנית למניעת נפילות מלווה בשיפור בתחושת הביטחון העצמי ונפילות ובחשש מפני נפילה. בנוסף, בתת-קבוצה של משתתפים עם תסמיני דיכאון בתחילת המחקר תועד שיפור גדול יותר משמעותית במדדי נפילות לאחר השתתפות בתכנית, שבעצמה לוותה בשיפור משמעותי במדד תסמיני דיכאון.

מדובר בהתערבויות נפוצות כיום למבוגרים בסיכון לנפילות. החוקרים היו סקרנים לגבי ההשפעה של דיכאון, גורם סיכון ידוע לנפילות, על תוצאות התכנית ומהנתונים עולה כי בניגוד להשערת המחקר, דיכאון לא היווה מכשול לשיפור החשש מנפילות. במקום זאת, ההפרעה למעשה ניבאה הצלחה גדולה יותר של התכנית למניעת נפילות, במקביל לשיפור בתסמיני דיכאון.

מבין המשתתפים עם דיכאון, 71% מאלו שנפלו נזקקו להערכה רפואית (זאת בהשוואה ל-56% מהחולים ללא דיכאון), וב-43% מהמקרים הנפילה הסתיימה בשבר (זאת בהשוואה ל-27% מאלו ללא הפרעת דיכאון).

מעניין לציין כי נוכחות תסמיני דיכאון או הפרעת דיכאון לא הביאו לעליה משמעותית בחשש מנפילות. למעשה, רק סחרחורת בתחילת המחקר תרמה משמעותית לחשש זה (יחס סיכויים של 0.92, p=0.006). עם זאת, נוכחות הפרעת דיכאון נקשרה בקשר מובהק עם שיפור גדול יותר בדרגת הביטחון העצמי בכל הנוגע לנפילות לאחר השתתפות באחת מהתוכניות למניעת נפילות, וכך גם גיל צעיר יותר.

בנוסף, שיעור החולים עם דיכאון שהשיבו כי מאוד חששו מנפילות, ירד מכ-50% לפני השתתפות בתכנית למניעת נפילות ל-17% לאחר השתתפות בתכנית זו.

השיפור בביטחון העצמי לאחר השתתפות בתכנית למניעת נפילות, כפי שנקבע לפי מדד mFES, היה קשור בקשר מובהק עם שיפור בתסמיני דיכאון, כפי שנקבע לפי מדד HADS (p<0.05).

ממצאים אלו תומכים בצורך להערכת התועלת של התערבות מכוונת לאבחנה וטיפול בתסמיני דיכאון בתוכניות למניעת נפילות.

מתוך הכנס השנתי מטעם ה-AAGP

לידיעה במדסקייפ