הפרעה במבנה השפה עשוי לסייע לרופאים לאבחן דיכאון קל ולהבחין בין הפרעת דיכאון ובין עצבות תקינה, כך עולה מתוצאות מחקר חדש, שכלל כ-200 משתתפים, שהוצגו במהלך כנס ECNP (European College of Neuropsychopharmacology).

לדברי החוקרים, שיעורי דיכאון עלו מ-.0.4%-0.8% במאה ה-19 ל-5-10% כיום, כאשר עיקר העליה הינה בצורות מינוריות של ההפרעה. בנוסף, ברחבי העולם חציון שיעור מקרי דיכאון לא-מטופל נע סביב 50%, לפי הערכות ארגון הבריאות העולמי.

במסגרת המחקר כללו החוקרים 124 משתתפים מרוסיה (67% נשים, גיל ממוצע של 41.9 שנים) עם אבחנה קלינית של דיכאון קל. כל המשתתפים סווגו לקבוצות לפי סוג הדיכאון: חרד (45 חולים), היפודינאמי (41 חולים) ומלנכולי (38 חולים).

בנוסף, המחקר כלל 77 ביקורות בריאות (79% נשים). מבין אלו, 35 דיווחו על תגובות של עצבות נורמאלית למצבים פסיכו-סוציאליים או סוציו-אקונומיים.

החוקרים בחנו את המאפיינים של השפה ברמה השטחית והעמוקה ב-201 משתתפים. מספר פרוצדורות פסיכולוגית שימשו להערכת דפוסי הדיבור.

מהתוצאות עלה כי דפוסי הכתיבה של משתתפים עם דיכאון כללו מספר מילים רב יותר, בהשוואה לביקורות הבריאות (311.18 מילים לעומת 197.25 מילים, בהתאמה). הם גם זיהו ארגון של הכיתובים לפי נושא ולא על-בסיס נימוקים.

בנוסף, בקבוצת המשתתפים עם דיכאון תועד יותר שיח תקשורתי בהשוואה לביקורות בריאות (100% לעומת 11.69%), כמו גם שימוש נפוץ יותר באליפסיס ותבניות שיחה.

מעניין לציין כי 100% מהנבדקים שסבלו מדיכאון השתמשו במילים בלשון עבר, בהשוואה ל-2.6% בלבד מהביקורות הבריאות. כמו כן, הם השתמשו יותר במשפטים פשוטים (79.8% לעומת 2.6%, בהתאמה) וכמעט תמיד הפכו סדר מילים (99% לעומת 6.49%, בהתאמה).

הנושאים הנפוצים ביותר עליהם נכתב בשתי הקבוצות הייתה אקזיסטנציאלי (100% מהחולים עם דיכאון לעומת 84.4% מהביקורות הבריאות) ומשפחה (91.1% לעומת 76.6%, בהתאמה). בקבוצת החולים עם דיכאון נכתב יותר אודות נושאי תקשורת ונושאים הדוניסטים, בהשוואה להבנה עצמית או נושאים חברתיים.

באלו עם עצבות תקינה תועדו יותר חזרות סמנטיות ואליפסיס, בהשוואה לאלו שלא דיווחו על כל עצבות. עם זאת, בתת-קבוצה של נבדקים עם עצבות תקינה, המשתתפים השתמשו במילים בלשון הווה יותר מהקבוצה המקבילה.

חולים עם דיכאון השתמשו יותר במילים בלשון עבר, ואלו עם עצבות תקינה השתמשו יותר במילים בלשון הווה. עם זאת, בשתי הקבוצות לא תועד שימוש תדיר במילים בלשון עתיד.

מודל מתמטי הוכיח את חשיבות ומשמעות סמנים מילוליים לאבחנה והבחנה בין סוגים שונים של דיכאון קל ועצבות תקינה. בתת-קבוצה של משתתפים עם עצבות תקינה, הנבדקים כתבו יותר על נושאים קוגניטיביים, מצב חברתי, הבנה-עצמית ואלטרואיזם, בהשוואה לכלל הנבדקים שסבלו מדיכאון.

למרות ששינויים בדיבור ובמבנה וסמנטיקה זוהו הן באלו עם דיכאון קל והן באלו עם עצבות תקינה, השינוי השפתי הבולט ביותר זוהה בקבוצת החולים עם דיכאון מלנכולי.

בתת-קבוצה של חולים עם דיכאון היפודינאמי תועד נזק נרחב יותר ברמה השטחית של הדיבור. הם שמרו על קוהרנטיות בדיווחים הכתובים שלהם, אך הניחו עובדות ומילים חשובות. מצד שני, חולים עם דיכאון חרדתי השתמשו במשפטים מורכבים, עם קוהרנטיות בעובדות, שהייתה דומה למשתתפים בקבוצת הביקורת שלא סבלו מעצבות.

למרות זאת, דיכאון קל ומצב של עצבות תקינה מתאפיינים במאפיינים פסיכו-לינגוויסטיים ברורים, המשקפים פגיעה בתפקוד הקוגניטיבי.

מתוך כנס ENCP

לידיעה במדסקייפ