מאת ד”ר בן פודה שקד

ממחקר חדש שנערך ב-Center for Studying Health Care System Change (HSC) עולה כי רופאי חדרי המיון ועמיתיהם רופאי המשפחה אינם משתפים פעולה בעשייה הקלינית במידה מספקת אלו עם אלו, וכי הדבר עלול לפגום באיכות הטיפול שמעניקים לחולים. המחקר בוצע עבור ה-National Institute for Health Care Reform.

בתיאור מקרה שכיח הממחיש את חוסר התיאום הקליני, מתארים החוקרים מצב בו רופא המשפחה מפנה חולה לחדר מיון של בית חולים אולם אינו מצייד אותו במכתב הפנייה מפורט, או מצב בו מכתב שכזה אובד בדרך. כתוצאה מכך, מגיע החולה אל חדר המיון כ’דף חלק’ מבחינה רפואית ומציין באוזני הרופא שמקבלו כי ‘רופא המשפחה הוא שהורה לו להגיע לחדר המיון’. כך, עלול רופא חדר המיון הפועל באפלה לחזור על בדיקות ופעולות שכבר הוזמנו או בוצעו בידי רופא המשפחה.

לעומת זאת, כאשר רופא המשפחה מיידע את רופאי חדר המיון אודות הסיבה להפניית החולה, יכול הטיפול להיות מתואם יותר לדברי החוקרים.

החוקרים טוענים כי תקשורת ותיאום טובים יותר בין רופאי המשפחה וצוותי הרפואה הדחופה הינם חשובים כיום יותר מבעבר, מאחר ובעקבות חוק רפורמת הבריאות החדש בארצות הברית יורחב הכיסוי הביטוחי אל למעלה משלושים מיליון אמריקאים נוספים, אשר כתוצאה מכך סביר יותר שיפנו לחדרי המיון.

במסגרת המחקר, ראיינו החוקרים 21 זוגות של רופאי חדר מיון ורופאים כלליים אשר עבדו באותו בית חולים באחת מ-12 קהילות ברחבי ארצות הברית. באמצעות הראיונות, מתארים החוקרים מגוון של מחסומים העומדים בפני עבודת הצוות, ואשר חלקם משקפים שינויים מבניים שחלו ברפואה.

כך למשל, מדווחים החוקרים כי ככל שעולה מספר הרופאים המועסקים בבתי החולים, כך קטן מספר רופאי המשפחה אשר עובדים בבית החולים, וכתוצאה מכך מאבדים אלו האחרונים את האפשרות לפתח יחסי עבודה קרובים עם הרופאים של חדרי המיון. בו בזמן, המעבר למרפאות קבוצתיות פירושו כי רופאי חדר מיון המבקשים לקבל מידע אודות חולה מסוים מהרופא המטפל שלו עשויים לדבר בסופו של דבר עם רופא החולק עמו את המרפאה ופחות מכיר את החולה.

מגבלות נוספות העומדות בפני עבודת הצוות הינן טכנולוגיות באופיין. כך למשל, שליחת מידע רפואי באמצעות הפקס אינו מאפשר קיומו של דיאלוג בזמן אמת, ולא ניתן פעמים רבות לוודא כי פקס שנשלח הגיע ליעדו או נקרא. לדברי החוקרים, אותו חוסר הודאות קיים גם ביחס לדואר אלקטרוני, אם כי מדיום זה מאפשר לכל הפחות דיאלוג מקוון. בנוסף, הם מציינים כי רופאי המשפחה ורופאי חדר המיון לעיתים עושים שימוש במערכות שונות של גיליונות רפואיים ממוחשבים אשר לא קיימת אפשרות של קשר ביניהן.

החוקרים מציעים מגוון פתרונות לבעיית חוסר שיתוף הפעולה וחוסר התיאום בין רופאי חדרי המיון ובין עמיתיהם בקהילה. לדבריהם, רשתות לאומיות של מערכות גיליונות רפואיים ממוחשבים עשויות לאפשר לרופא חדר המיון לבחון בקלות את הגיליונות הרפואיים כפי שנכתבים בידי רופאי המשפחה. בנוסף, טוענים החוקרים כי שיתוף פעולה רב יותר תלוי גם ברפורמות הקשורות בתביעות בגין רשלנות רפואית. לדבריהם, כיום רופאי חדר המיון נוטים להיות אלו הנתבעים בגין רשלנות כאשר מחליטים שלא לבצע בדיקה זו או אחרת, או שלא לאשפז חולה כאשר רופא המשפחה ציין כי אין בכך צורך, ובהמשך דבר מה משתבש. עניין זה גורם לרופאי חדר המיון להיוועץ פחות ברופאי המשפחה מלכתחילה, סבורים החוקרים. לפיכך, ממליצים חוקרי ה-HSC כי יש לשנות את החוקים הקשורים בתביעות בגין רשלנות רפואית כך שיספקו הגנת מה לרופאי חדר מיון אשר מתאמים את הטיפול בחולה עם עמיתיהם בקהילה.

לידיעה במדסקייפ