מחקר חדש שפורסם ב-Journal of Clinical Oncology מספק עדות נוספת לכך שהשמנה להשפיע באופן ישיר על התוצאות בנשים עם סרטן שד. בניתוח רטרוספקטיבי מצאו חוקרים מדנמרק כי השמנת-יתר הינה גורם פרוגנוסטי בלתי-תלוי לתמותה והתפתחות גרורות מרוחקות לאחר אבחנת סרטן שד.

בנוסף, טיפול אדג’וונטי היה פחות יעיל, על-בסיס ארוך-טווח, בקרב נשים שמנות עם סרטן שד.

מהתוצאות עולה כי לאחר תקנון למאפייני המחלה, הסיכון להתפתחות גרורות מרוחקות לאחר 10 שנים היה גבוה משמעותית (בשיעור של 46%) בנשים עם ערכי BMI של 30 ק”ג למ”ר. הסיכון לתמותה עקב סרטן שד לאחר 30 שנים היה גם הוא גבוה יותר משמעותית (בשיעור של 38%).

במאמר מערכת שנלווה למחקר כתבו מומחים בתחום כי אין ספק כי קיים קשר בין השמנה ובין סיכון מוגבר לממאירות ותמותה, וכי השמנה עשויה לפגוע בהתקדמות הרבה שחלה במאבק כנגד סרטן שד וממאירויות אחרות. לפיכך, לנתונים עשויות להיות השלכות חשובות על מניעת וטיפול במחלות ממאירות.

הוכח כי ירידה של לפחות 10% במשקל הגוף הביאה לירידה בריכוז של אסטרדיול, לפטין ואינסולין בדם, וירידה במשקל הובילה בנוסף לעליה בריכוז SHBG (Sex-Hormone Binding Globulin) ואדיפונקטין. בנוסף, ירידה במשקל בנשים שמנות הובילה לירידה ברמות ציטוקינים פרו-דלקתיים.

לפיכך, שינויים בתזונה ופעילות גופנית לירידה במשקל הן דרכים למניעת ממאירות, שעשויות לשפר גם את הפרוגנוזה של חולים עם סרטן שד וממאירויות אחרות. בנוסף, מהמחקר הנוכחי עולה כי השמנת-יתר עשויה לפגוע ביעילות של טיפול אנדוקריני, וייתכן כי ירידה במשקל תביא להגדלת היעילות של טיפולים אלו.

המחקר הנוכחי מצטרף לעדויות הקיימות לפיהן השמנת-יתר מלווה בתוצאות שליליות בנשים עם סרטן שד. יש להסביר לנשים שמנות עם סרטן שד על ההשפעה השלילית של השמנה על הסיכון והתוצאות, ולייעץ להן בנוגע לחשיבות שינויים באורחות חיים לשמירה על משקל תקין.

במחקר הנוכחי, החוקרים מדנמרק זיהו 53,816 נשים שטופלו בשל סרטן שד בשלב מוקדם, בין השנים 1977-2006. החוקרים אספו נתוני מעקב אודות אירועי הישנות אזורית וגרורות מרוחקות למשך עד 10 שנים, ונתונים בנוגע לתמותה למשך עד 30 שנים.

החוקרים הצליחו לאסוף נתונים אודות ערכי BMI בעת האבחנה עבור 18,967 נשים (35%). המדגם חולק לארבע קטגוריות, בהתאם לערכי BMI: מתחת ל-25 ק”ג למ”ר, 25-29 ק”ג למ”ר, מעל 30 ק”ג למ”ר וערכים לא-ידועים.

נשים עם ערכי BMI של מעל 30 ק”ג למ”ר נטו להיות מבוגרות יותר, עם שכיחות גבוהה יותר של נשים לאחר-מנופאוזה, גידולים גדולים יותר, עם יותר קשריות לימפה שהוסרו והיו חיוביות, אך עם פחות חדירה לפציה העמוקה (p<0.001), בהשוואה לאלו עם ערכי BMI של מתחת ל-25 ק”ג למ”ר.

לאחר חציון מעקב של 7.1 שנים, תועדו 4180 מקרי הישנות אזורית ו-7278 גרורות מרוחקות. למרות שנראה כי ערכי BMI אינם משפיעים על הסיכון להישנות אזורית, הסיכון לגרורות מרוחקות עלה עם עליה בערכי BMI. לאחר 10 שנים, שיעורי ההיארעות המצטברים היו:

• 20.1% בנשים עם ערכי BMI של מתחת ל-25 ק”ג למ”ר.


• 22.4% בנשים עם ערכי BMI של 25-29 ק”ג למ”ר.


• 24.3% בנשים עם ערכי BMI של 30 ק”ג למ”ר ומעלה.

החוקרים מציינים כי בקרב קבוצת הנשים עם ערכי BMI שאינם-ידועים, הסיכון להתפתחות גרורות מרוחקות לאורך 10 שנות המעקב היה נמוך יותר באופן עקבי. לאחר 10 שנים, ההיארעות המצטברת עמדה על 16.1%.

לאחר חציון מעקב של 11.4 שנים, 15,197 נשים מתו עקב סרטן שד ו-5,967 נכנעו למחלות אחרות. זוהתה מגמה של עליה בסיכון לתמותה ספציפית עקב סרטן שד עם עליה בערכי BMI. בגיל 30, הסיכון המצטבר לתמותה עקב סרטן שד עמד על:

·         46.4% בנשים עם ערכי BMI של מתחת ל-25 ק”ג למ”ר.

·         53.4% בנשים עם ערכי BMI של 25-29 ק”ג למ”ר.

·         57.2% בנשים עם ערכי BMI של 30 ק”ג למ”ר ומעלה.

באלו עם ערכי BMI לא-ידועים תועד סיכון נמוך יותר באופן עקבי לתמותה בשל סרטן שד, הסיכון המצטבר לאחר 30 שנים עמד על 41.1%. הסיכון לתמותה מסיבות אחרות היה גם הוא גבוה יותר עם ערכי ה-BMI הגבוהים ביותר, בהשוואה לאלו בקטגוריות משקל אחרות.

החוקרים מדווחים בנוסף כי הן טיפול אנדוקריני והן טיפול כימותרפי היו פחות יעילים בנשים עם ערכי BMI של 30 ק”ג למ”ר ומעלה, לאחר עשר שנים ומעלה.

J Clin Oncol. Published online November 29, 2010

לידיעה במדסקייפ