מאת ד”ר בן פודה שקד

ממחקר חדש אשר פורסם בגיליון אוגוסט של ירחון Neurology עולה כי פעילויות בעלות אתגר מנטלי עשויות להאט את ההתדרדרות הקוגניטיבית על ידי עיכוב מועד הופעת הדמנציה, אם כי דחיית הופעת התסמינים עלולה להתלוות לקצב התדרדרות מהיר יותר מרגע שמופיעים.

לטענת החוקרים, ניתן להתייחס לעיכוב במועד הופעת הדמנציה ולמשך המחלה הקצר יותר כתוצא חיובי כפול. הם סבורים כי אורח חיים פעיל מבחינה קוגניטיבית מסייע בדחיית ההופעה הראשונית של פגיעה קוגניטיבית בגיל המבוגר ומאפשרת לפרט ליהנות מתקופה ממושכת יותר של חיוניות קוגניטיבית ועצמאות קוגניטיבית. בהמשך, באם הפרט חי מספיק זמן והמחלה הבסיסית מתקדמת אף על פי כן, הם מאמינים כי כאשר הדמנציה מתחילה להראות את אותותיה מבחינה קלינית, יתכן ואורח חיים פעיל קוגניטיבית מעין זה עלול להיות קשור במהלך פחות שמור של המחלה. בסופו של דבר, הם טוענים, הפרט יכול להשיג פרק זמן קצר יותר של תלות קוגניטיבית ודמנציה לאורך חייו.

החוקרים מזכירים כי מספר מחקרים קודמים הציעו כי אנשים מבוגרים אשר מדווחים על אורח חיים פעיל יותר מבחינה קוגניטיבית הינם בעלי סיכון נמוך יותר לחוות התדרדרות קוגניטיבית או לפתח דמנציה או מחלת אלצהיימר.

במחקר הנוכחי התמקדו החוקרים בשאלה מעט אחרת לדבריהם, וביקשו לבחון מה קורה לאנשים אשר מפתחים מחלת אלצהיימר על אף שהיו פעילים קוגניטיבית בחייהם. הם מציינים כי ישנה השערה לפיה אורח חיים פעיל קוגניטיבית עלול להוביל להתדרדרות מהירה יותר מרגע שמופיעה מחלת אלצהיימר, וכך אכן התגלה במחקרם זה.

החוקרים עשו שימוש בנתונים ממאגר ה-Chicago Health and Aging Project, מחקר לונגיטודינלי מתמשך אשר בוחן גורמי סיכון להתפתחות מחלת אלצהיימר בקרב תושבים מבוגרים של ארבע שכונות סמוכות זו לזו בשיקאגו.

בניתוח הנתונים הנוכחי נכללו 1,157 נבדקים אשר היו חופשיים מדמנציה בתחילת המעקב, אז גם נתבקשו לדרג את תכיפות השתתפותם בפעילויות שכיחות המאתגרות קוגניטיבית, ואשר נבחרו באופן מיוחד מאחר ועיבוד מידע מהווה חלק מרכזי מהן, ובהן פעילויות כגון צפייה בטלויזיה, האזנה לרדיו, קריאת עיתונים, ספרים או מגזינים, השתתפות במשחקים או ביקור במוזיאון. הדירוג הפרטני של הנבדקים את תכיפות השתתפותם בפעילויות אלו סוכם לכדי ציון ממוצע אשר תוקף בעבר.

החוקרים מדווחים כי במרווחי זמן של מדי שלוש שנים, דגימות מאוכלוסיית המחקר עברו הערכה קלינית וסווגו כבעלי פגיעה קוגניטיבית קלה (Mild Cognitive Impairment, MCI) או ללא פגיעה קוגניטיבית. לדבריהם, 395 נבדקים אותרו כבעלי MCI, 148 סבלו ממחלת אלצהיימר ו-614 היו ללא פגיעה קוגניטיבית. בהמשך, מבחנים קצרים של תפקוד קוגניטיבי בוצעו מדי שלוש שנים.

החוקרים מצאו כי במהלך תקופת המעקב, הקצב השנתי של התדרדרות קוגניטיבית גלובאלית בקרב אלו שלא הראו פגיעה קוגניטיבית הואט ב-52% עבור כל נקודה נוספת במדד הפעילות הקוגניטיבית. לא נצפה קשר לדבריהם בין פעילות קוגניטיבית ובין MCI, אולם בקרב חולי האלצהיימר, נמצא כי קצב ההתדרדרות השנתי עלה ב-42% עבור כל נקודה נוספת במדד הפעילות הקוגניטיבית.

לטענת החוקרים, השאלה העולה הינה מדוע הדבר כך. הם מציעים כי הדבר נובע מכך שפעילות קוגניטיבית מסייעת למוח לסבול רמות קלות עד בינוניות של פתולוגיה, אולם בנקודה מסוימת, באם פתולוגיה זו ממשיכה להצטבר, יגיע סף בו הפעילות הקוגניטיבית לא יעילה עוד בבלימת הפגיעה הקוגניטיבית כתוצאה מהפתולוגיה. כך, הם מסבירים, כאשר תסמיני מחלת האלצהיימר נעשים ניכרים קלינית באדם עם היסטוריה שכזו, הם סבורים כי למעשה אותו אדם צבר כבר מידה משמעותית של פתולוגיה במוחו, ברמה גבוהה משמעותית בהשוואה לאנשים אשר חיו אורח חיים פחות מאתגר קוגניטיבית, ולפיכך מראה מחלה חמורה משמעותית בעת הופעת הדמנציה לראשונה, והתדרדרות מהירה יותר לאחר מכן.

במחקר קודם אשר בוצע אף הוא בידי אותה קבוצת חוקרים ופורסם בירחון Neurology בשנת 2007 נשאלו אנשים מבוגרים אשר היו בגיל 80 שנים בתחילת המחקר לא רק אודות הרמה הנוכחית של פעילותם הקוגניטיבית, כי אם גם ביחס לפעילותם בנקודות זמן נוספות במהלך חייהם, החל מגילאי הילדות.

החוקרים מצאו כי פעילות קוגניטיבית קודמת הייתה אף היא גורם מנבא לסיכון להתפתחות דמנציה, אם כי לדבריהם גם כאשר תקננו למידת הפעילות הקוגניטיבית אשר התרחשה לפני הגיל המבוגר, הייתה זו הפעילות שבוצעה במהלך הגיל המבוגר אשר עשתה את ההבדל. בנוסף, תקננו אז החוקרים עבור רמת ההשכלה לאורך החיים ומצב סוציואקונומי, כך שלטענתם המסר ממחקרם הקודם הינו כי לעולם לא מאוחר מכדי להיעשות פעיל קוגניטיבית.

החוקרים סבורים כי על הפעילות להתבצע בצורה שגרתית למשך תקופה ממושכת. לדבריהם, על הפעילות להיות מאתגרת עבור הפרט, ועליה להיות כזו ממנה הוא מפיק הנאה. עצתם הינה תמיד לנסות ולפתח תחביב מאתגר כלשהו אשר ניתן לשנות עם השנים ככל שלומדים אודותיו יותר ולהפכו לדבר מה מלהיב.

מומחה בתחום אשר נתבקש להגיב לפרסום הדברים מציין כי העיקרון של אסטרטגיות מפצות המעכבות את מועד הופעת התסמינים הינו דומה לרעיון של ‘cognitive reserve‘ אשר הוצע בעבר כקשור ברמת ההשכלה או במידה גבוהה יותר של פעילות קוגניטיבית. עם זאת, טוען המומחה כי הפתולוגיה ממשיכה ומצטברת במוח, כך שמרגע ואנשים אלו מאובחנים, הם מראים התדרדרות מהירה יותר. מאחר והמדובר למעשה בדחיית תסמיני המחלה בעוד המחלה ממשיכה לפעול מתחת לפני השטח, הוא מציע כי יש צורך בטיפולים המשנים את מהלך המחלה במטרה לנסות ולעכב בצורה אמיתית את התקדמות המחלה.

Neurology. 2010;75:990-996

לידיעה במדסקייפ