מאת ד”ר נגה ליפשיץ

מתוצאות מחקר שפורסם ב-6 באפריל 2010 ב- Arthritis & Rheumatism, עולה כי מעכב ה- TNF-α Adalimumab (יומירה) עשוי לסייע לטיפול במקרי סכיאטיקה (Sciatica) חמורים.

זהו מחקר רב-מרכזי, אקראי, כפול-סמיות ומבוקר ע”י פלסבו, שנערך בשנים 2005-2007 וכלל 61 משתתפים. בין הקריטריונים להכללה במחקר ניתן לציין פריצת דיסק מותנית אשר אושרה באמצעות הדמיה (CT או MRI), וכאב רדיקולרי ברגל שהיה אקוטי (< 12 שבועות) וחמור (ציון Oswestry Disability Index (ODI) > 50). בין הקריטריונים לאי-הכללה במחקר ניתן לציין היסטוריה של חוסר סבילות ל-Adalimumab, זיהום נוכחי, היסטוריה של ממאירות או שחפת, או סיבוכי שחפת בצילום חזה. בתחילת המחקר הגדירו החוקרים מראש קטגוריות תגובה קלינית, שכללו “מגיבים” (שיפור > 30% לעומת המצב בעת ההצטרפות), או “מחלה שארית קלה” (ציון visual analog scale (VAS) של 0-20 ללא צורך בניתוח).

החוקרים חילקו את המשתתפים באקראי לקבלת טיפול אדג’ובנטי ב-Adalimumab, שניתן ב-2 זריקות תת-עוריות במינון 40 מ”ג כל אחת בהפרש של 7 ימים, או לקבלת פלסבו. יעד המחקר העיקרי היה רמת הכאב ברגל ע”פ ה-VAS (בסולם של 0-100), והחוקרים העריכו את הכאב בכל יום במהלך 10 הימים הראשונים, וכן לאחר 6 שבועות ולאחר 6 חודשים.

החוקרים מדווחים כי 31 מהמשתתפים הוקצו אקראית לקבוצת ה-Adalimumab, מהם 4 לא המשיכו במעקב. מתוצאות המחקר עולה כי בהשוואה לקבוצת הפלסבו, בקבוצת ה-Adalimumab נצפו ציוני כאב נמוכים יותר (p<0.001). עם זאת, החוקרים מדגישים כי גודל ההשפעה (effect size) היה קטן יחסית, וההבדל בין הקבוצות עמד על 13.8 בלבד (95% CI -11.5-39.0).

לדברי החוקרים, התוצאות הכוללות היו שונות באופן מובהק בין 2 הקבוצות והדגימו יתרון ל-Adalimumab על פני פלסבו. הם מסבירים כי ההבדלים בכאב הרגל בין הקבוצות נבעו בעיקר מהבדלים שנצפו במהלך הימים הראשונים לטיפול, ומוסיפים כי גם מבחינת כאב הגב נצפה יתרון ל-Adalimumab. לאחר 6 חודשים מהטיפול, 65% מהמשתתפים בקבוצת ה-Adalimumab הוגדרו כ”מגיבים” עם שיפור בכאב הגב, לעומת 27% בקבוצת הפלסבו (p<0.01).

בסך הכל, 71% מהמשתתפים בקבוצת ה-Adalimumab הוגדרו כ”מגיבים” מבחינת כאב הרגל, לעומת 43% מהמשתתפים בקבוצת הפלסבו לגבי כאב הרגל (p=0.03), ו-58% מהמשתתפים בקבוצת ה-Adalimumab הוגדרו כבעלי “מחלה שארית קלה”, לעומת 30% בקבוצת הפלסבו (p<0.05). כמו כן, פחות משתתפים בקבוצת ה-Adalimumab נזקקו לטיפול ניתוחי לעומת קבוצת הפלסבו (p=0.04).

לאור תוצאות המחקר כותבים החוקרים כי הוספת טיפול קצר ב-Adalimumab למשטר הטיפול המקובל בחולים עם סכיאטיקה אקוטית וחמורה, הובילה לירידה רבה יותר בכאב הרגל ובצורך בטיפול ניתוחי.

בין מגבלות המחקר ניתן לציין כי לא ניתן היה לקבוע מהו המינון הדרוש ודרך המתן הטובה ביותר של מעכבי TNF-α לטיפול ברדיקולופתיה בשל פריצת דיסק, וכי לא ניתן היה לזהות את המטופלים שצפויים להגיב לטיפול.

לדברי מומחה מהתחום, בעבודות קודמות נמצא שלגורמי דלקת שונים וציטוקינים ייתכן תפקיד בפתופיזיולוגיה של פריצת דיסק והרדיקולופתיה הקשורה, ובתקופה האחרונה נבדק השימוש במעכבי TNF-α לטיפול במצבים אלו. עם זאת, במחקרים קליניים שנערכו לבדיקת היעילות של מעכבי ה-TNF-α Infliximab ו-Etanercept בטיפול בסכיאטיקה נמצאו תוצאות לא עקביות.

החוקרים מסבירים כי במטופלים עם פריצת דיסק וסכיאטיקה קיימות רמות מוגברות של TNF-α ושל ציטוקינים דלקתיים אחרים ברקמה כבר בשלבי המחלה המוקדמים. לדבריהם, דרושים מחקרים נוספים על מנת להעריך את מידת הנזק העצבי באוכלוסיית חולים זו, כמו גם את הקשר של TNF-α והטיפול במעכבי TNF-α לפתופיזיולוגיה של רדיקולופתיה בשל פריצת דיסק. כמו כן, יש לבחון מהו המינון האופטימאלי, זמני וצורת המתן וכן את בטיחות הטיפול במעכבי TNF-α במקרים אלו.

Arthr Rheum, 2010

לידיעה במדסקייפ