מאת ד”ר בן פודה שקד

ממחקר פרוספקטיבי מבוקר חדש אשר בוצע בהקצאה אקראית ופורסם בגיליון מרץ של ירחון British Medical Journal (BMJ) עולה כי תכנון מבעוד מועד של הטיפול המתקדם עשוי לשפר את איכות הטיפול בסוף החיים עבור החולה ובמקביל להקל את הדחק בקרב בני משפחתו.

לדברי החוקרים, מאז שנות התשעים של המאה הקודמת ישנה מודעות הולכת וגוברת לכך שהטיפול בסוף החיים הינו טעון שיפור ולכך שידוע מעט בלבד אודות רצונות החולה ביחס לטיפול הרפואי בו בשלב בו מאבד כבר את היכולת לקבל החלטות מעין אלו, וכתוצאה מכך טיפול הניתן פעמים רבות לחולים אשר אינו זה בו היו מעוניינים. לצד ההתקדמות בטיפול הפליאטיבי, התמקדו עיקר המאמצים עד כה בניסיון להתמודד עם סוגיות אלו בהתפתחות של תכנון הטיפול המתקדם (Advance Care Planning).

תכנון הטיפול המתקדם, מסבירים החוקרים, הינו תהליך בו המטופל, תוך התייעצות עם אנשי צוות רפואי, בני משפחה ואנשים קרובים נוספים, מקבל החלטות ביחס לעתיד הטיפול הרפואי בו, במקרה בו תאבד לו היכולת להשתתף בקבלת ההחלטות הרפואיות.

מטרת המחקר הנוכחי הייתה להעריך את יעילות תכנון הטיפול המתקדם ביחס לטיפול בסוף החיים בקרב חולים קשישים. נכללו במחקר 309 חולים מאושפזים במרכז רפואי אקדמי במלבורן, אוסטרליה, המוגדרים ככשירים משפטית לקבלת החלטות, בגילאי 80 שנים ומעלה. חולים אלו הוקצו אקראית לקבל את הטיפול המקובל או לחילופין טיפול מקובל ובנוסף לו תכנון מואץ של הטיפול המתקדם. החוקרים עקבו אחר חולים אלו למשך שישה חודשים או לחילופין עד למותם. מטרת תכנון הטיפול המתקדם הייתה לסייע לחולים לשקול את רצונותיהם, ערכיהם ואמונותיהם; לשקול את העדפותיהם ביחס לעתיד הטיפול הרפואי בהם; למנות מיופה כח מטעמם; וכן לתעד את רצונותיהם אלו.

היעד העיקרי של המחקר נקבע כשיעור המקרים בהם ידועים היו רצונות החולה וכובדו. יעדיו המשניים כללו את שביעות רצון המטופל ומשפחתו מהשהייה בבית החולים וממידת הדחק, החרדה והדיכאון בקרב בני המשפחה של המטופלים שמתו.

מבין 154 החולים שהוקצו לקבוצת תכנון הטיפול המתקדם, השיגו 125 (81%) חולים תכנון שכזה ומביניהם 108 (84%) הביעו את רצונותיהם בנוגע לסוף החיים, מינו מיופה כח מטעמם או שניהם גם יחד. מבין 56 החולים שמתו במהלך ששת חודשי המעקב, אלו מהם שנכללו בקבוצת ההתערבות היו בעלי סיכויים גבוהים משמעותית שרצונותיהם ביחס לסוף החיים יכובדו (כך ב-25 מבין 29, 86%) בהשוואה לאלו בקבוצת הביקורת (8 מבין 27, 30%; p < 0.001).

החוקרים מוסיפים כי ביחס לחולים שמתו, הראו בני המשפחה של אלו מהם שנכללו בקבוצת ההתערבות רמות נמוכות משמעותית של דחק (5 לעומת 15 בקבוצת הביקורת; p < 0.001), חרדה (3 לעומת 0 בקבוצת הביקורת; p = 0.02) ודיכאון (0 לעומת 5; p = 0.002). בהשוואה לקבוצת הביקורת, הראתה קבוצת ההתערבות בנוסף שיעורים גבוהים יותר של שביעות רצון של המטופל ומשפחתו.

לטענת החוקרים, תכנון מתקדם של הטיפול משפר את איכות הטיפול בסוף החיים ואת שביעות הרצון של המטופל ושל בני משפחתי, וכן מצמצם את מידות הדחק, החרדה והדיכאון בקרוביהם של הנפטרים. הם מסבירים כי במחקרם זה ביקשו להתמקד באופן מיוחד במודל המתייחס לחמשת המרכיבים העיקריים שהודגמו כחיוניים לתכנון מוצלח של הטיפול המתקדם: יועצים מוסמכים, דיונים הממוקדים במטופל, מעורבות של בני המשפחה בדיונים, תיעוד מדויק וחינוך סיסטמטי של צוות הרופאים.

בין מגבלות המחקר מזכירים החוקרים את היעדר הסמיות לחוקרים, את היות המחקר חד-מרכזי, את משך המעקב שהוגבל לשישה חודשים ואת חוסר היכולת להכליל ממסקנות המחקר לגבי האוכלוסייה הכללית.

החוקרים מסכמים כי תכנון מוצלח של הטיפול המתקדם מצריך שינוי מערכתי על מנת לוודא כי אכן יתועדו רצונות החולה, יכובדו ויתקיימו, כך שיזכה לטיפול המשקף את רצונותיו אלו. לדבריהם, על שירותי הבריאות לפתח מדיניות ביחס לתכנון הטיפול המתקדם ולטיפול בסוף החיים.

BMJ 2010

לידיעה במדסקייפ