גיל מתקדם בלבד אינו מהווה התווית-נגד לניתוח לבבי, יש להתייחס למצב התפקודי של החולה, למצב הגופני הכללי, תמיכה משפחתית והמוטיבציה של החולה, כאשר מבקשים להחליט אם יש מקום לערוך ניתוח זה בחולים מבוגרים.

במאמר שפורסם ב-Circulation החוקרים מסבירים כי התוצאות הטובות ביותר בחולים בגילאים מתקדמים ביותר תועדו במקרים של פרוצדורות אלקטיביות, בשלבים מוקדמים של המחלה.

בעבר, גיל מעל 90 שנים היווה התווית-נגד מוחלטת לניתוח לבבי, אך עם הזדקנות האוכלוסייה, מנתחים מטפלים ביותר ויותר מקרים של מחלת עורקים כליליים או מחלת מסתמים בחולים בגילאים מתקדמים מאוד.

במטרה לפתח קווים מנחים בסוגיה בעייתית זו, החוקרים סקרו את הנתונים אודות 127 חולים, בגיל 90 ומעלה (ממוצע של 92 שנים, גיל מקסימאלי של 103 שנים), שעברו ניתוח לבבי בין השנים 1998 ו-2008.

אפשרות ניתוח לבבי נדחתה בחולים שהיו מרותקים למיטתם, חולים ללא תמיכה משפחתית, או חולים עם מדד DASI (Duke Activity Status Index) של 10 ומטה. תמותה ניתוחית הוגדרה כתמותה בתוך 30 ימים מהניתוח. ממוצע המעקב עמד על 3.6 שנים (מקסימום, 5 שנים).

45 חולים עברו ניתוח לא-אלקטיבי. 60 חולים עברו ניתוח מסתם, 49 עברו ניתוח עורקים כליליים, ו-18 חולים עברו ניתוח עורקים כליליים וניתוח מסתמים. במצטבר בוצעו 176 שתלים כליליים.

שיעורי התמותה לאחר 30 ימים עמדו על 13.4% (17 חולים), כולל 15 חולים שעברו ניתוחים דחופים. מנגד, לפי נתוני New York State Department of Health משנת 2006, בוצעו 11,929 ניתוחי מעקפים לבביים, עם שיעורי תמותה באשפוז ולאחר 30 ימים של 1.92%. כאשר החוקרים בחנו בנפרד מקרים אלקטיביים, התמותה הניתוחית עמדה על 2.4%.

54 חולים (42.5%) פיתחו לפחות סיבוך אחד לאחר הניתוח, כאשר 8 נזקקו לאשפוז חוזר ביחידת טיפול  נמרץ. שיעורי התמותה לאחר חמש שנים בקרב השורדים עמדו על 41%.

מניתוח סטטיסטי עולה כי ניתוח לא-אלקטיבי (OR = 9.03, p<0.001) ואוטם לבבי קודם (OR = 4.1,  p=0.014) הינם גורמים המנבאים תמותה ניתוחית. ניתוח לא-אלקטיבי (OR = 17.3, p<0.0001) ואי-ספיקת כליות טרום-ניתוחית (OR = 4.1, p=0.03) היו גורמים מנבאים לסיבוכים. סוג הניתוח שבוצע לא השפיע על התוצאות.

במרבית החולים, סיווג NYHA השתפר לאחר הניתוח.

החוקרים כותבים כי מהניסיון שלהם עולה כי אין לשקול ניתוח לבבי בחולים הקשישים הללו, מעבר למגבלות של הטיפול הנוכחי, אך הם תומכים בביצוע הפרוצדורות הללו במידה והן מבוצעות בשלב מוקדם ובאופן אלקטיבי, בחולים שנבחרו בקפידה.

הם מציעים להמליץ על טיפול פיזיותרפי טרום-ניתוחי לשיפור התפקוד הריאתי, שיפור המצב התזונתי, צמצום הזמן תחת משאבה.

Circulation2010;121:208-213

לידיעה במדסקייפ