מאת ד”ר בן פודה שקד

ממחקר חדש אשר פורסם בגיליון ינואר של ירחון The Lancet עולה כי ילדים הסובלים ממומים מולדים מסוימים ואשר נולדו בשנים האחרונות היו בעלי סיכוי טוב יותר לשרוד לעומת העבר. לטענת החוקרים, מגמות אלו שנצפו בשיעורי השרידות עשויות לסייע לרופאים ולמטופליהם בתהליך קבלת ההחלטות במהלך ולאחר הלידה.

החוקרים מסבירים כי חידושים בטיפול בעוברים ובתינוקות שיפרו את התוצאות עבור פרטים עם מומים מולדים מסוימים. עם זאת, נותר מחסור בידע ביחס לשרידות של תת קבוצות מסוימות.

לדברי החוקרים, שיעורי שרידות אשר פורסמו בעבר ביחס לתסמונת דאון (74.7-76.9% בחמש שנים) וספינה ביפידה (80.9% בעשר שנים) הינם ידועים. מטרת המחקר הנוכחי אשר הינו מבוסס אוכלוסיה הייתה לחשב את שיעורי השרידות המשוערים כעבור 20 שנים עבור אלו מהחולים הסובלים ממגוון של מצבים הספציפיים על פי קבוצה (מערכת הגוף המעורבת), תת-סוג (ההפרעה המולדת עצמה) ותסמונת (כשזו רלוונטית), כפי שהוגדרו על פי ה-European Surveillance of Congenital Anomalies.

לשם כך, עשו החוקרים שימוש בשאלון ה-UK Northern Congenital Abnormality Survey על מנת למצוא מידע אודות ילדים אשר נולדו בין השנים 1985 ו-2003 וסבלו ממום מולד אחד או יותר. מבין 13,758 המקרים שדווחו, נרשמו מעט פחות מ-11,000 לידות, ומידע אודות השרידות של ילדים אלו היה זמין עבור 10,850 (99%) מהם.

תוצאות המחקר מראות כי 85.5% (95% CI = 84.8%-86.3%) מהילדים שלהם מום מולד אחד או יותר שרדו עשרים שנים. באשר לתת-סוגים שונים בתוך קבוצה זו, עמד שיעור השרידות על 97.6% (95% CI = 95.9%-98.6%) עבור שפה שסועה או חיך שסוע; 93.2% (95% CI = 91.6%-94.5%) עבור מומים במערכת השתן; 89.5% (95% CI = 88.4%-90.6%) עבור מומים במערכת הקרדיווסקולארית; 83.2% (95% CI = 79.8%-86.0%) עבור מומים במערכת העיכול; 79.1% (95% CI = 76.7%-81.3%) עבור מומים כרומוזומאליים; ו-66.2% (95% CI = 61.5%-70.5%) עבור מומים של מערכת העצבים.

בנוסף, נמצא כי הילדים אשר נולדו מאוחר יותר הראו סבירות גבוהה יותר באופן פרוגרסיבי לשרוד. לטענת החוקרים, הפסקות היריון מילאו תפקיד משמעותי בעלייה זו בשיעורי השרידות. לדבריהם, יחס הפסקות ההיריון עקב מומים עובריים עלה במהלך תקופת המחקר (מ-12.4% בשנת 1985 ל-18.3% בשנת 2003), ויחד עם שנת הלידה, היה גורם מנבא בלתי תלוי לשרידות מוגברת. הם מוסיפים כי ממצא זה כבר הוצע כתורם משמעותי לירידה בתמותת תינוקות באוכלוסייה הכללית, כששיעורים הולכים ועולים של הפסקות היריון הביאו עמם ירידה במספר התינוקות הנולדים בחיים עם מומים מולדים.

גורם נוסף אשר תרם לעלייה בסיכוי לשרוד בקרב תינוקות אלו הינו עניין החידושים הרפואיים שחלו משנת 1985 ועד לשנת 2003. אלו כללו את הטיפול בסורפקטנט וקורטיקוסטרואידים לתסמונת דחק נשימתי (Respiratory Distress Syndrome) ואת המניעה של אלח דם בתינוק הנולד הנובע מכוריואמניוניטיס בשל טיפולים במהלך הלידה. כמו כן, שיטות ניתוחיות משופרות לטיפול במומי לב מולדים הביאו אף הן לעלייה בשרידות, כמו גם התקדמות באבחנה הטרום לידתית וקמפיינים של בריאות הציבור המכוונים למניעת מוות בעריסה.

החוקרים מכירים בכך שאין מחקרם זה נטול מגבלות, ומזכירים בהקשר זה כי רק 1,103 ילדים (20.2%) נולדו לפני תחילת 2008, באופן שמנע מהם לקבוע את שיעורי השרידות עבור תת-סוגים שונים של מומים; גודל קטן יחסית של מדגמים אחדים מנע את בדיקתם של מומים אלו ואחרים; ולבסוף, הנהלים הבריטיים לא אפשרו דיווח על מידע רגיש ביחס למצבים בהם נרשמו פחות מחמישה מקרים, כדוגמת Spontaneous fetal loss.

החוקרים טוענים כי מידע זה יהיה בעל ערך עבור משפחות, יועצים גנטיים ואנשי מקצועות הבריאות כשמאותר מום מולד, ויסייע בתכנון המשך הטיפול והמעקב אחר אלו הנולדים עמו.

במאמר מערכת שפורסם באותו גיליון ואשר מתייחס לפרסום הדברים, מציין מומחה בתחום כי ‘אסון התלידומיד’ משנות החמישים של המאה הקודמת מוסיף לפגום במימון של מאגרי נתונים הקשורים במומים מולדים, באופן הפוגם ביכולת המחקר בתחום. הוא מביע תקווה כי פרסום תוצאות המחקר הנוכחי יסייעו בעניין זה.

Lancet 2010

לידיעה במדסקייפ