ממחקר רטרוספקטיבי חדש, שפורסם במהדורת דצמבר של American Heart Journal , עולה כי ערכי המטוקריט מתחת לטווח התקין, לפני PCI (Percutaneous Coronary Intervention) וירידה ברמת המטוקריט לאחר הצנתור קשורים באופן הדוק עם שיעורי התמותה בטווח הארוך.

החוקרים מסבירים כי הממצאים מעידים על הקשר ההדוק בין שני הגורמים ובין התוצאות לאחר שנה. נוכחות אנמיה לפני PCI או התפתחות דימום או אנמיה לאחר צנתור כלילי מלווים בעליה בסיכון לתחלואה ותמותה. למרות שהחשיבות הפרוגנוסטית של שני גורמי הסיכון המוכחים נבחנה בנפרד, הקשר בין השניים אינו-ידוע.

במטרה לבחון את הנושא, החוקרים ניתחו את הנתונים אודות 6,025 משתתפים (65% גברים, גיל ממוצע של 65 שנים) שעברו PCI בין 2003 ו-2007.

משתתפים המחקר סווגו לפי ערכי המטוקריט בתחילת המחקר והיקף הירידה בערכי המטוקריט. ממוצע ערכי המטוקריט עמד על 39.7% בתחילת המחקר, והירידה הממוצעת בערכי המטוקריט עמדה על 3.5%.

לדברי החוקרים, שיעור החולים שענו על יעד הסיום העיקרי לאחר שנה אחת (שילוב של תמותה ואוטם לבבי) עלה באופן רציף במידה כל עוד ערכי המטוקריט בתחילת המחקר ירדו ו/או ערכי המטוקריט ירדו לאחר PCI.

בניתוח רב-משתנים, המטוקריט בתחילת המחקר והן הירידה בערכי המטוקריט לאחר PCI, נבדקו כמשתנים רציפים, ונמצאו גורמים מנבאים משמעותיים ליעד הסיום העיקרי לאחר שנה אחת. החוקרים זיהו קורלציה הפוכה בין שכיחות יעד הסיום העיקרי ובין ערכי המטוקריט בתחילת המחקר ולאחר צנתור כלילי.

לדוגמא, ככל שערכי המטוקריט ההתחלתיים היו גבוהים יותר, הסבירות ליעד הסיום העיקרי לאחר שנה אחת הייתה נמוכה יותר (HR = 0.92 עבור כל עליה של 1%,  p<0.001); עם עליה בהיקף הירידה בערכי המטוקריט, חלה עליה בהיארעות יעד הסיום המשולב (HR = 1.11 עבור כל ירידה של 1%,  p<0.001).

החוקרים מדגישים כי עירוי דם לא העלה את הסיכון לאוטם לבבי או תמותה מאוחרת, לאחר תקנון לאנמיה לפני הפרוצדורה והיקף הירידה בערכי המטוקריט.

Am Heart J2009;158:1024-1030

לידיעה במדסקייפ