טיפול אחזקה ב- escitalopram מפחית סיכון להישנות דיכאון (Am J Clin Psychiatry)

מחקר חדש מצא, כי חולים הסובלים מהפרעת דיכאון קשה חוזרת הם בעלי סיכון מופחת להישנות הדיכאון עם טיפול אחזקה ע”י escitalopram.

הפרעת דיכאון קשה הינה מחלה חוזרת, הדורשת לעיתים קרובות אחזקה ע”י טיפול נוגד דיכאון. escitalopram הינו מעכב סלקטיבי של ספיגה חוזרת של סרוטונין (SSRI), שהראה יעילות הן בטיפול אקוטי והן כטיפול המשך בהפרעות דיכאון קשות. המחקר הנוכחי, בחן את יעילותו כטיפול אחזקה במניעת הישנות של דיכאון בחולים שהגיבו לטיפול אקוטי ב- SSRI.

החולים שהשתתפו במחקר החל מה-16 לאוקטובר 2000 ועד ה-4 לפברואר 2003, סבלו מדיכאון חוזר בדרגה קשה, שהוגדר ע”י קריטריוני ה- DSM 4 (Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders), כשתי אפיזודות קודמות או יותר של הפרעת דיכאון קשה, וניקוד בסיסי של 22 ומעלה ב- Montgomery-Asberg Depression Rating Scale (MADRS). חולים עם ניקוד של 12 ומטה ב- MADRS, שהגיבו לטיפול אקוטי של 8 שבועות עם אחד מתוך 4 תרופות SSRI (fluoxetine, sertraline, paroxetine, citalopram), קיבלו טיפול המשך במינון גמיש למשך 16 שבועות עם escitalopram, 10-20 מ”ג/יום.

עם סיום טיפול ההמשך, חולים שנותרו ברמיסיה חולקו באקראי לקבלת טיפול אחזקה בעל סמיות כפולה למשך 52 שבועות במינון קבוע עם escitalopram (10 או 20 מ”ג/יום) או פלצבו. הישנות הוגדרה כ- MADRS של 22 ומעלה או כתגובה תראפויטית לא מספקת במהלך השלב כפול הסמיות.

סך של 234 חולים, שהגיבו לטיפול האקוטי ע”י SSRI קיבלו לפחות מנה אחת של טיפול המשך ב- escitalopram. מתוך 164חולים שהשלימו את הטיפול, 139 חולקו באקראי לטיפול אחזקה עם escitalopram (73=N) או פלצבו (66=N). בתחילת שלה האחזקה, ממוצע ניקוד ה-MADRS הבסיסי היה נמוך מ-5 הן בקבוצת הפלצבו והן בקבוצות הטיפול. בהשוואה לחולים שעברו לפלצבו, חולים שקיבלו טיפול אחזקה עם escitalopram עברו זמן רב יותר עד להישנות.

לדברי החוקרים, טיפול אחזקה ע”י escitalopram נסבל היטב והפחית משמעותית את הסיכון להישנות דיכאון. חולים שנותרו עם מעט תסמינים לאחר טיפול ההמשך עם escitalopram חוו שיעור גבוה יותר של הישנות דיכאון כאשר עברו לפלצבו, ובכך הדגימו את הצורך בטיפול אחזקה בהפרעה דיכאונית קשה חוזרת מעבר ל- 4-6 חודשים מהיעלמות התסמינים, גם אם נותרים מעט תסמינים שיוריים.

Am J Clin Psychiatry. 2006;67:1767-1775

לידיעה במדסקייפ

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

מידע נוסף לעיונך

כתבות בנושאים דומים

    הנך גולש/ת באתר כאורח/ת.

    במידה והנך מנוי את/ה מוזמן/ת לבצע כניסה מזוהה וליהנות מגישה לכל התכנים המיועדים למנויים
    להמשך גלישה כאורח סגור חלון זה