ממחקר חדש עולה כי ירידה ברמות אסטרוגן במהלך המחזור החודשי עלולה לעורר התקף מיגרנה, בעוד שלעליה ברמות ההורמון השפעה מגנה. המחקר בחן את הקשר בין מיגנה ורמות ההורמונים היומיות בשתן במהלך המחזור החודשי. החוקרים מצאו כי שכיחות מיגרנה היתה נמוכה יותר בזמן העליה ברמות אסטרוגן, וגבוהה יותר בזמן הירידה ברמות אסטרוגן.

מחקר שנערך בשנות השבעים במדגם נשים קטן מצא כי ירידה ברמות אסטרוגן היא טריגר למיגרנה. אולם, האופי המוגבל של המחקר דרש מחקרים נוספים. בכדי להבין טוב יותר את הקשר בין רמות ההורמונים והתקפי מיגרנה, החוקרים גייסו נשים שטופלו במרפאה בלונדון ואובחנו עם Pure Menstrual Migraine או Menstrually Related Migraine.

Pure Menstrual Migraine הוגדרה כהתקף מיגרנה ביום 1 של המחזור החודשים (פלוס/מינוס 2 ימים), בלפחות שני מחזורים חודשיים מתוך 3, ללא התקפי מיגרנה בזמנים אחרים.

Menstrually Related Migraine הוגדרה כ-4 התקפי מיגרנה בחודש או פחות, כאשר לפחות אחד הופיע במהלך היום הראשון לוסת (פלוס/מינוס 2 ימים, בשני מחזורים חודשיים מתוך 3, לפחות).

במהלך תקופה של 3 מחזורים חודשיים, החוקרים אספו את דגימות השתן היומיות של הנשים, ובדקו את רמות E1G (Estrone-3-Glucoronide), תוך מעקב אחר התקפי מיגרנה.

במקום לחלק את המחזורים החודשיים לשלושת השלבים המקובלים (Follicular, Ovulatory ו-Luteal), כל מחזור חודשים חולק לשני שלבים של עליה ברמות אסטרוגן וירידה ברמות ההורמונים. כתוצאה מכך, היו שני שלבים של עליה ברמות אסטרוגן (הראשון, במהלך שלב Follicular מוקדם, והשני, במהלך שלב Luteal מוקדם), ושני שלבים של ירידה ברמות אסטרוגן (הראשון, במהלך שלב מוקדם בתקופה Luteal, והשינ בשלב מאוחר בתקופה Luteal?).

בעבר, חוקרים בחנו את מאפייני המיגרנה במהלך המחזור החודשי ביחס לשלב Follicular, Ovulatory, Luteal ושלבי המחזור, כאשר כל אחד מהם יכול לכלול עליה או ירידה ברמות אסטרוגן. החוקרים החליטו לבחון באופן ספציפי את שלבי העליה והירידה ברמות אסטרוגן, בלא תלות בשלב המחזור.

כל המשתתפים תיעדו את התקפי המיגרנה ביומן, והמשיכו את הטיפול הרגיל למיגרנה. אף אחת מהנשים במחקר לא נטלה גלולות למניעת הריון, טיפול הורמונלי חליפי, או טיפול הורמונלי אחר במהלך 6 החודשים לפני התחלת המחקר, או בשלב כלשהו במהלך תקופת המחקר.

סה”כ נכללו במחקר 38 נשים, כאשר הגיל הממוצע עמד על 43 שנים. 87% מהנשים היו בגיל 35 ומעלה, 29% היו בנות למעלה מ-45 שנים.

השכיחות הגבוהה ביותר של מיגרנה זוהתה 3 ימים לפני התחלת הוסת, בקורולציה עם הירידה ברמות E1G, כאשר שכיחות השיא של התקפי מיגרנה זוהתה ביום הדימום המלא הראשון וביום הקודם, בהשוואה לכל שאר הזמנים של המחזור החודשי. מניתוח התוצאות עולה כי התקפי המיגרנה הקשורים בירידה ברמות אסטרוגן היו חמורים יותר מהתקפים בשלבים אחרים של המחזור החודשי, וקשורים בבחילות והקאות.

לדברי החוקרים, כאשר רמות E1G החלו לעלות, שכיחות התקפי מיגרנה החלה לרדת, ממצא שלא דווח בעבר. למרות שהם לא הופתעו לגלות כי ההשערה לפיה ירידה ברמות אסטרוגן מהווה טריגר להתקפי מיגרנה הינה נכונה, הם הופתעו כאשר נוכחו לגלות כי העליה ברמות אסטרוגן סיפקה הגנה מסוימת מפני מיגרנה.

ממצאי המחקר תומכים בחשיבות זיהוי ירידה ברמות אסטרוגן, מאחר שמצבים אלו עלולים לדרוש טיפול סימפטומטי אגרסיבי יותר. כמו כן, קיימת הזדמנות לפתח אפשרויות למניעת התקפים צפויים.

החוקרים בוחנים את אפשרות מתן תוספי אסטרוגן למניעת ירידה ברמות אסטרוגן והתקפי המיגרנה בעקבות זאת. כמו כן, הם מעוניינים לבחון את התקפי מיגרנה בעקבות ירידה ברמות אסטרוגן כחלק מהמחזור החודשי, דומים להתקפי מיגרנה הנובעים מהפסקת טיפול באסטרוגנים אקסוגניים.

Neurology. Published online September 13, 2006

לידיעה במדסקייפ