בתי הספר לרפואה ניצבים בפני אתגר בכל הקשור בהקניית אמפתיה בקרב הרופאים כלפי מטופליהם. עורכי מחקר חדש ביקשו להבין כיצד חשים רופאים שתפסו את מקום החולה ואת המלצתם לשיפור מערכת היחסים בין רופא ומטופלי וכישורי התקשורת בכדי לשפר את החינוך הרפואי.

החוקרים ערכו שני ראיונות מעמיקים בתקופה שבין 1999 ו-2002 בניו-יורק. הראיונות נמשכו כשעתיים עם כל אחד מ-50 רופאים שהביעו את דאגותיהם בעקבות ניסיונם החופף הן כמטפלים במסגרת שירותי בריאות והן ניסיונם מצידו השני של המתרס, בזמן מחלתם. במסגרת הראיונות בדקו החוקרים את נקודת המבט של הרופאים בנושאים אלו וכיצד השתנתה הפרספקטיבה שלהם בעקבות התנסותם כחולים.

המשתתפים נשאלו באשר לשיטות בהן ניתן ללמד מיומנויות אמפתיה, ולדעתם באשר לרמה אליה ניתן להגיע בנושא. הרופאים סיפקו מספר שיטות וטכניקות לשיפור יחסי התקשורת עם המטופלים. בין השאר דובר על גליונות ליד מיטת החולה ולא בתחנת האחיות, תשומת לב לחולים הממתינים לטיפול, והגברת המודעות להיבטי הטיפול הלא-מילוליים. באשר לתכני הנושאים התייחסו לתקשורת ישירה באשר לנושאים שנחשבו לטאבו והינם רגישים יותר כאשר מדובר בבשורות רעות.

הרופאים דיווחו על עליה ברגישות לחוויות החולים ואמפתיה ביחסי רופא-חולה. ממצאים אלו עשויים לסייע בחינוך רופאים להבין בצורה ברורה יותר כי נקודת המבט הספציפית שלהם שונה מזו של המטופלים. המחקר גם שופך אור על ההפרדה הרחבה בין לימוד אינטלקטואלי ולימוד חוויתי, הפרדה הדורשת התייחסות נוספת בחינוך ובמחקר הרפואי.

Academic Medicine. 81(5):447-453, May 2006.

לידיעה במדסקייפ