ממחקרי הדמייה שנערכו לאחרונה, ושהשתמשו בטכניקה חדשה, עולה כי השיקום הניכר והבלתי רגיל בתפקוד המוטורי ובדיבור שנצפה המטופלים שהיו במצב הכרה מינימלי (MCS – minimally conscious state) למשך כמעט 20 שנה לאחר פגיעה מוחית עקב טראומה, עשוי להיות קשור לצמיחה מחדש של אקסונים. המחקר פורסם בכתב העת למחקר קליני (the Journal of Clinical Investigation).

בראיון שנערך עימו מסר אחד החוקרים כי הטכניקה החדשה, המכונה diffusion tensor imaging (DTI), הראתה עלייה ב-fractional anisotropy בחומר הלבן של הצרבלום, ממצא המצביע על פיזור צפוף יותר של אקסונים או על מיאליניזציה של אקסונים אלו.

החוקר ציין כי צוות המחקר הופתע מאוד לגלות ממצא זה, אולם יש כעת מחקרים רבים בחיות שמראים שתיתכן צמיחת אקסונים במוחות של קופים, לדוגמה, וצמיחה זו תיתכן גם חודשים ושנים לאחר הפגיעה המוחית, כך שזה בהתאם לממצאים אלו.

המטופל שנבדק לצורך המחקר היה בחור שנפגע בתאונת דרכים ב-1984 כשהיה בן 19 שנים. בחור זה היה שרוי במה שקרוי מצב הכרה מינימלי. החוקרים הבירו כי מדובר ברמה ספציפית של שיקום תפקודי מפגיעה מוחית חמורה, שבה מראים המטופלים עדות התנהגותית ברורה אך לא רציפה של מודעות לעצמם או לסביבתם. על פי דיווח החוקרים, מטופל זה יצא באופן בלתי רגיל ממצב של MCS 19 שנים לאחר הפגיעה הראשונית, והשיג מחדש את יכולת הדיבור. ההתאוששות התרחשה בתוך ימים ספורים.  

בהודעה לעיתונות שנמסרה מאוניברסיטת קורנל (Cornell University) צויין שלמרות שהמטופל, כעת בגיל 42, עדיין אינו מסוגל ללכת ונדרש לעזרה כדי לאכול, הגפיים שלו מתחזקות, כך על פי הוריו, והוא חזר להתבדח למרות שאינו זוכר דבר מהזמן שהיה שרוי ב-MCS.

החוקרים השתמשו ב-DTI כדי לבדוק את המטופל 9 ו-18 חודשים לאחר ההתאוששות. החוקרים הסבירו כי MRI הראה אטרופיה מפושטת של המוח, אבל הוספת השימוש ב-DTI אפשרה לאפיין את התכונות המיקרוסקופיות של הרקמה, ובכללן את כיוון הסיבים המרכזיים בחומר הלבן של המוח, בעיקר אקסונים, ואת צפיפות המיאלין שעוטף אותם.  

בבדיקת ה-DTI הראשונה, החוקרים מצאו אזורים אוקסיפיטליים ופאריטאליים עם עלייה משמעותית ב- fractional anisotropy, המצביעה כאמור או על פיזור צפוף יותר של אקסונים או על מיאליניזציה מוגברת שלהם. בסקירה השנייה, נמצא fractional anisotropy מופחת באיזורים אלה אולם מוגבר בצרבלום, וזאת בהתאם לשיפור הניכר בתפקוד המוטורי של המטופל.

בנוסף, החוקרים תיעדו עלייה במטבוליזם של גלוקוז על ידי positron emission  tomography, ובאותו איזור במוח.

החוקר הוסיף בראיון שנערך עימו כי הנחת החוקרים היא שהממצאים משקפים הנצה של אקסונים בחלק האוקסיפיטלי-פאריטלי של המוח, שלאחר מכן נעצרה מעט בגלל שהסיבים התפצלו, והממצאים המאוחרים משקפים תהליך דומה בצרבלום של המטופל.

החוקרים בדקו מטופל נוסף שסבל אף הוא מפגיעה מוחית בעקבות טראומה, והיה שרוי ב-MCS למשך 6 שנים ללא התאוששות דומה. אצל מטופל זה נמצאו בהדמייה מבנים לא תקינים בחומר הלבן, אולם שאינם מתאימים לאף ממצא קליני. 

למרות שההתאוששות המאוחרת מאוד שנצפתה הינה ייחודית, החוקר הדגיש בראיון כי היא מרמזת על הצורך במעקב ארוך יותר אחר התאוששות  של מטופלים לאחר פגיעה מוחית עקב טראומה. לדבריו, מרבית המחקרים בנוגע למטופלים כאלה נעשים כיום מייד לאחר הפגיעה, ולא לאורך זמן. החוקר ציין כי ישנם כעת אמצעי הדמייה חדשים ושיטות חדשות, ויש לנסות להבין בצורה טובה יותר את הנעשה במוח.

החוקרים הביעו תקווה כי הם יוכלו לעשות זאת על ידי מחקרי הדמייה נוספים של מטופלים רבים יותר.

בהערת העורכים למחקר, הודגש כי מחקר זה הוא אחד מכמה מחקרי הדמייה של המוח שבחנו את הנושא של התאוששות הכרה מאוחרת לאחר פגיעה מוחית חמורה.

בהערה צויין עוד, כי מטופלים חסרי הכרה או ב-MCS מציגים תמיד בעיות ייחודיות לאבחנה, קביעת פרוגנוזה, טיפול וניהול יומיומי, והם יהיו חשופים לאי קבלת טיפול, שעשוי להיות מציל חיים, במידה ומחקרים קליניים ימשיכו להתמקד רק בשלב החריף של הבעייה.

העורכים סיכמו באומרם כי הדמיית מוח תפקודית עשוייה לכמת את יתרת ה- neural plasticity. מקרה זה מדגים, לדבריהם, כי יש לפעול נגד דוגמות ישנות, שהרי במקרה זה ההתאוששות, שכללה ירידה משמעותית בליקויים, נמשכה קרוב לשני עשורים לאחר פגיעה מוחית חמורה ביותר עקב טראומה.

לידיעה המלאה ממדסקייפ

J Clin Invest. 2006;116:2005-2011