ממחקר חדש עולה כי מטפלים בחולים הזקוקים לתקופה ארוכה של הנשמה מלאכותית, חשופים בסיכון מוגבר להתפתחות דיכאון, ובריאות גופנית ירודה בחודשים שלאחר השחרור מבית החולים. נראה כי תכנית לטיפול במחלות שתוכננה לספק תמיכה רגשית וטיפול פרטני בכל מקרה, מקטינה את הסיכון לדיכאון.

מהמחקר עולה כי מטפלים בחולים במוסד, מצויים בסיכון גבוה יותר לסבול מדיכאון, בהשוואה למטפלים בחולים השבים לביתם.

החוקרים עקבו אחר מטפלים של 290 חולים, שטופלו בהנשמה מלאכותית במשך למעלה מ-3 ימים ביחידה לטיפול נמרץ. 66 נבדקים שוחררו ישירות לביתם, בעוד שיתר 224 החולים שחררו למוסד.

211 מטפלים חולקו באקראי לתכנית ניהול מחלות, שארכה 8 שבועות. התכית כללה תמיכה רגשית מאחות מוסמכת, דרך שיחות, הפניות, תמיכה, ואמצעי תמיכה דרך תיאום הטיפול, חינוך ותקשורת.

בתקופת שחרור החולה מבית החולים, 69.2% מהמטפלים בקבוצת הביקורת, ו-61.7% מטפלים מקבוצת ההתערבות, סבלו מדיכאון קל או לא סבלו כלל מדיכאון, בהתבסס על מדד Center for Epidemiologic Studies Depression Scales (CES-D).

חודשיים לאחר מכן, 61.2% מהנבדקים בקבוצה שטופלה ו-53.5% מהנבדקים בקבוצת הביקורת, לא הראו יותר ממדדי דיכאון קל (P<0.05). בקבוצת הטיפול נרשם גם אחוז גדול יותר של מטפלים שהראו שיפור, או נותרו באותו מצב (55.6% לעומת 40.8%).

לכן, החוקרים מציינים כי ההתערבות הצליחה, בחלק מהמקרים, למנוע את ההתקדמות לדיכאון בינוני או קשה, לפחות בנקודת זמן של חודשיים.

המשמעת הקלינית של ההתערבות, עשויה להצביע על כך שהקשבה אמפתית, תמיכה בתיכנון וקבלת ההחלטות, והפניה לתמיכה, עשויות להיות כלים חשובים בצמצום מקרי הדיכאון במטפלים.

החוקרים ראו גם כי מדדי CES-D לאחר חודשיים היו גבוהים משמעותית בקרב מטפלים של חולים ששכנו במוסד (15.5 לעומת 9.63, P=0.00001). כמו כן, נרשמו תוצאות גרועות יותר ללוח זמנים משובש, העדר תמיכה משפחתית ובעיות בריאות בקרב חולים במוסד.

החוקרים טוענים כי סיבות אפשריות לסיכון לדיכאון עשויות להיות האופי התשוש של חולים במוסד, רגשות אשמה אפשריים בגלל שהחולה אינו מטופל בביתו, ואפשרות תיסכול של המטפלים, שעומדים חסר אונים בכל הקשור לטיפול באהוביהם בתנאי מוסד.

Chest 2005;128:3925-3936

לידיעה במדסקייפ