מחקר חדש מוצא כי בנשים מבוגרות יותר ובנשים הסובלות מדחיפות חמורה מופיעה עליה בסבירות להישנות סימפטומי פעילות היתר של שלפוחית השתן לאחר הפסקת הטיפול באמצעות תרופה אנטי-מוסקרינית. המחקר מעיד כי 35% מהחולות שטופלו באמצעות propiverine hydrochloride במהלך 12 שבועות נזקקו לטיפול חוזר לאחר הפסקת מתן התרופה למשך חודש.

החוקרים כותבים כי תרופות אנטי-מוסקריניות הן הטיפול העיקרי בפעילות יתר של שלפוחית השתן, אך לא ברור לאורך איזה פרק זמן יש להשתמש בהן או האם טיפול ממושך מראה יתרונות לאורך זמן לאחר הפסקתו. החוקרים מסבירים כי על רבים מהרופאים להחליט מתי להפסיר את הטיפול ומתי לצפות להישנות הסימפטומים מבלי שקיימים קוים מנחים שניתן להעזר בהם.

למחקר נרשמו 68 נשים שדיווחו על שיפור בסימפטומי פעילות היתר של השלפוחית לאחר 4 שבועות של טיפול באמצעות propiverine hydrochloride במינון של 20 מ”ג. הטיפול נמשך במהלך 8 שבועות נוספים ולאחר מכן הופסק לתקופה בת 4 שבועות. לאחר 12 שבועות הטיפול דיווחו החולות על שיפור ממוצע בשיעור של 34.8% בתדירות מתן השתן (מ-11.2 ל-7.3), בשיעור של 75% בהשתנה הלילית (מ-1.6 ל-0.4) ועל ירידה בשיעור של 64.7% בדירוג הדחיפות (מ-1.7 ל-0.6).

לאחר 4 שבועות ללא טיפול, מצאו החוקרים כי נותר שיפור מובהק סטטיסטית בסימפטומי פעילות היתר בשלפוחית ובתדירות ההשתנה הלילית, בממוצע, בהשוואה למצב בתחילת המחקר, אך המצב החמיר באופן מובהק סטטיסטית בהשוואה למצב מיד לאחר הפסקת הטיפול. 24 מהחולות ביקשו להמשיך בטיפול. חולות אלה היו מבוגרות ותר (גיל 58.8 שנים לעומת 47.3 שנים) ונתקבלו בהם דירוגי דחיפות גבוהים יותר בתחילת המחקר (1.9 לעומת 1.6), בהשוואה לנשים שלא דרשו המשך טיפול.

החוקרים ביצעו בדיקות אורו-דינמיות בקרב 23 חולות ומצאו כי באלו שבהם לא נמצאה פעילות יתר של ה-detrusor נמצאה עליה בסבירות לדווח על שיפור ממושך לאחר הפסקת הטיפול התרופתי, וירידה בסבירות לבקש טיפול חוזר, למרות שהגורם השני לא נמצא מובהק סטטיסטית.

החוקרים מסכמים כי חולות מעל גיל 55 שנים או חולות הסובלות מדחיפות חמורה יותר עשויות לקבל טיפול חוזר בשכיחות גבוהה יותר וכי בחולות הסובלות מפעילות יתר של ה-detrusor עלולה להופיע הישנות מהירה יותר של הסימפטומים לאחר הפסקת הטיפול התרופתי.

לידיעה במדסקייפ

J Urol 2005;174:201-204.

<!–

–>