למרות שהמחקר החל ב-1976, הוא לא כלל הערכה עצמית של פעילות עד 1986. כל 2-4 שנים מאז, המשתתפים עידכנו את רמת הפעילות הגופנית שלהם בשאלוני מעקב.

מתוך 69,901 נשים בגיל ממוצע של 57 שנים בתחילת המחקר, ללא היסטוריה של מחלות קרדיווסקולריות, שבץ או סרטן, היו 151 מקרי מוות קרדיאלי פתאומי בין 1986-2004. נאסף מידע על הנסיבות מרישומים רפואיים.

החוקרים הגדירו מוות קרדיאלי פתאומי כמתרחש במהלך או שעה אחרי פעילות גופנית מתונה או נמרצת כקשור לאימון. הסיכון היחסי עלה פי 20.9 בתקופות לא פעילות בקרב נשים שהתאמנו פחות משעתיים בשבוע, בהשוואה לעלייה של פי 3.2 באלו שהתאמנו לפחות שעתיים בשבוע.

כשהדיווחים העצמיים על פעילות עלו, הסיכון למוות קרדיאלי פתאומי, הקשור לפעילות או לא, ירד, אפילו לאחר התאמה ליתר לחץ דם, BMI, היפרליפידמיה וסוכרת.

החוקרים ציינו שהנקודה המכרעת היא כנראה 4 שעות פעילות בשבוע. לנשים העוסקות בפעילות בכמות זו סיכון נמוך באופן ניכר לאורך זמן ללקות במוות קרדיאלי פתאומי לעומת נשים שאינן מתאמנות או מתאמנות פחות.

ד”ר וואנג ציין כי למרות העלייה הזמנית בסיכון למוות קרדיאלי המתרחש בזמן מאמץ, הסיכון המוחלט לאירוע כזה נשאר נמוך מאוד. במהלך תקופת המעקב היו 9 מקרי מוות כאלו. הסיכון הכללי למוות קרדיאלי פתאומי באוכלוסיית המחקר היה מקרה אחד ל-73.2 מיליון שעות מעקב. היה מקרה אחד ל-21.9 מיליון שעות של פעילות גופנית מתונה או נמרצת.

בתחילת המחקר, הרבה לפני שההמלצות בנושא פעילות גופנית שינוי את הגישה האמריקאית, 54% מהמשתתפות במחקר דיווחו על פעילות גופנית של פחות משעה בשבוע. רק 31% דיווחו על 2 בשבוע או יותר של פעילות.

לתקציר הידיעה