בקרב מיעוט ואוכלוסיה עם הכנסות נמוכות, תפיסת האשה לגבי הסיכון להתפתחות סרטן השד משחקת תפקיד מרכזי בקביעת רצונותיה להשתתף באפשרויות מניעתיות. בנוסף, תפיסת הרופא לגבי הסיכון היחסי של המטופל שונה דרמטית מזו של המטופל. טליה סלנט מבית הספר לרפואה פריצקר באונ’ שיקגו מציגה ממצאים אלו בכנס השנתי לרפואה מניעתית.

למעשה, נשים אינן חושבות על הסיכון שלהן כמו שחושבים הרופאים. הן לא מעוניינות לקחת חלק באפשרויות המניעה שמוצעות להן, כולל תרופות למניעת סרטן השד, ממגוון סיבות.

בין מאי לאוגוסט 2004 ביצעה גב’ סלנט 33 ראיונות עם נשים המטופלות בקליניקה לסיכון גבוה לסרטן שד בבית החולים ג’ון סטרונגר. הראיונות כללו מסגרת שאלות, לא בהכרח אותו סדר של שאלות או אותן מילים. החוקרת ניסתה להיות נייטרלית בכדי למנוע מבוכה וחוסר נוחות.

רוב המטופלות שנכללו במחקר היו אפרו-אמריקאיות (73%), מובטלות (59%), ועם 12 שנות השכלה או פחות (60%). הגיל הממוצע היה 55 שנה. כל משתתפת זוהתה כבעלת סיכון בינוני עד גבוה לסרטן שד. קביעת הסיכון התבססה על מדד גייל ל-5 שנים לסיכון סרטן שד או סיכון לנוכחות מוטציית BRCA. מדד גייל הממוצע היה 2.7, ו-79% היו בעלות סיכון למוטציית BRCA.

אנליזה של הראיונות חשפה כי 61% מהנשים לא החשיבו עצמן בסיכון גבוה לסרטן השד ושאר ה-39% לא היו בטוחות לגבי הסיכון שלהן בגלל שלא היו להן סימנים או סימפטומים של סרטן. בנוסף, 20% מהנשים חשו כי מחשבות או דיבור על הסיכון שלהן יעלה את הסבירות להתפתחות סרטן.

למרות שהמשתתפות קיבלו בברכה סקירה, הרוב לא היו מעוניינות בטיפול מניעתי כיוון שחשבו כי יגרום לבעיות או שהוא מיועד לאלו עם בעיות פיזיות או מחלה. למעשה, רבות מהנשים אמרו כי הן חשבו שסרטן השד אינו ניתן למניעה ע”י גילוי מוקדם. לאלו שהוצע להן טמוקסיפן, 74% סירבו לקחת את התרופה. בעוד שרוב הנשים היו בעלות סבירות גבוהה למוטציה BRCA, כולן סירבו לעבור בדיקה גנטית. בנוסף, רק 4 נשים הצהירו כי הן יעברו ניתוח או יקחו תרופות אם תאושר נוכחות BCRA.

גב’ סלנט טענה כי יש צורך גדול להעריך יעילות סיכון קליני. רופא צריך לבחון את הבנת הסיכון ע”י המטופל, ואיך נקשרת ההבנה לקבלת החלטה לגבי מניעה.

ACPM 2005: Poster 51. Presented Feb. 17, 2005