תוצאות מחקר אקראי שפורסמו לאחרונה מעידות כי טיפול קוגנטיבי התנהגותי (CBT) צריך להיות הטיפול הראשוני הניתן במקרי sleep-onset insomnia.

החוקר הראשי, פרופסור Jacobs, מסביר כי כדורי שינה הם הטיפול השכיח ביותר בנדודי שינה, ועם זאת טכניקות CBT נמצאו יעילות יותר בסיוע לרוב המשתתפים במחקר. הוא מוסיף כי הממצאים מעידים כי יש להתייחס ל-CBT כאל הטיפול הראשוני בנדודי שינה, מצב ממנו סובל כשליש מהאוכלוסיה הבוגרת על בסיס לילי.

במסגרת המחקר קיבלו 63 נבדקים מבוגרים צעירים ובגיל העמידה הסובלים ממצב כרוני של sleep-onset insomnia  טיפול CBT, טיפול תרופתי, טיפול משולב או פלצבו. התרופה ששימשה במחקר היתה zolpidem tartrate, בשל יעילותה המתועדת, זמן מחצית החיים הקצר שלה (2.4 שעות), העדר מטבוליטים פעילים, תחילת פעילות מהירה בתוך 30 דקות, השפעות שאריתיות מינימליות, שיבוש מינמלי של ארכיטקטורת השינה ופוטנציאל נמוך להתמכרות.

מדד התוצאה העיקרי היה sleep-onset latency בהתבסס על יומני השינה. מדדי התוצאות המשניים היו יעילות השינה וזמן השינה הכולל בהתבסס על יומני השינה, מדדים אובייקטיביים של משתני השינה תוך שימוש במוניטור, ומדדים של התיפקוד במהלך שעות היום.  

ברוב מדדי התוצאות, נמצא כי ה-CBT הינו התערבות היעילה ביותר שיצרה את השינויים הגדולים ביותר ב-sleep-onset latency וביעילות השינה בנבדקים. מתן ה-CBT גרר את הופעת המספר הגדול ביותר של אנשים בעלי יכולת שינה תקינה לאחר הטיפול, שהוגדרה באמצעות sleep-onset latency של 30 דקות או פחות ויעילות שינה בערך של 85% ומעלה. טיפול ה-CBT שמר על יתרונותיו לאורך תקופת מעקב ארוכת טווח.

מתן הטיפול המשולב לא נמצא עדיף על מתן CBT בלבד. בנקודת האמצע של המחקר נמצאו ירידות בשיעור של 44% ב-sleep-onset latency בקבוצת הטיפול המשולב ובקבוצת ה-CBT, לעומת ירידה בשיעור של 29% בקבוצת הטיפול התרופתי ובשיעור של 10% בקבות הפלצבו. לאחר 8 שבועות של טיפול נמצאו ירידות בשיעור של 52% ב-sleep-onset latency בקבוצת הטיפול המשולב ובקבוצת ה-CBT.

הטיפול התרופתי גרר שיפורים בינוניים במהלך מתן התרופה, אך מדדי השינה חזרו לערכיהם בתחילת הניסוי כאשר הופסק השימוש בתרופה. הטיפול לא הועיל ב-38% מהחולים בקבוצת הטיפול התרופתי וב-43% מהחולים בקבוצת הפלצבו.

מתן CBT חייב שעתיים של טיפול על-ידי פסיכולוג ולכן החוקרים טוענים כי מתן CBT הוא יעיל כלכלית ביחס למתן הטיפול התרופתי.

מגבלות המחקר כוללות גודל מדגם קטן יחסית, כוח מופחת מכדי לגלות הבדלים בקרב הקבוצות הטיפוליות, העדר סריקה פולי-סומנוגרפית לגילוי הפרעות שינה, המדגם שכלל בעיקר נבדקים שנענו לפרסום בעיתונות, ושחיקה מוגברת לאורך הזמן באיסוף מידע המעקב לטווח הארוך.

החוקרים כותבים כי הממצאים מעידים כי בחולים צעירים ובגיל העמידה הסובלים מ-sleep-onset insomnia ניתן להפיק תועלת גדולה  משמעותית במתן CBT לעומת מתן טיפול תרופתי וכי יש לשקול מתן CBT כהתערבות ראשונה במקרה של נדודי שינה כרוניים. הם מסכמים כי הכרה ביעילות ה-CBT והמלצות נרחבות יותר לשימוש בו יוכלו לשפר את איכות חייהם של חולים רבים.

Arch Intern Med. 2004;164:1888-1896

לידיעה במדסקייפ