בימים אלה, הופץ דו“ח של חברת ” מידות” המנתח את תחום מניעת אלימות נגד נשים.
על פי הדו“ח שיעור הנשים בישראל, שנופלות קורבן לאלימות פיזית מצד גברים, עומד על 5.8%מכלל הנשים, דהיינו קרוב ל 160,000- נשים מוכות שסובלות מאלימות מתמשכת. ההערכה היא כי רק אישה אחת מכל ארבע נשים הנפגעות מאלימות פיזית מדווחת על כך לגורם מטפל.
שיעור הנפגעות מאלימות מינית עומד על 7.6% , כלומר מעל 200,000 נשים בישראל נפגעו מינית לפחות פעם אחת בחייהן. ההערכה היא כי רק אחת מכל עשר נשים שנפגעת מאלימות מינית מדווחת על כך לגורם מטפל.
על פי נתוני המשטרה, בכל שנה נאנסות 3,700 נשים, עשר נשים בכל יום ו 15- נשים נרצחות בכל שנה על רקע מגדרי.
אלימות נגד נשים הוכרה כבעיית בריאות על ידי ארגון הבריאות העולמי. ברחבי העולם נשים סובלות מהיעדר מודעות, מתרבות של השתקה, מבושה ומהקצאת חסר של משאבים לטיפול בגורמים לאלימות ובשיקום קורבנותיה.
במחקרים שונים נמצא שאחת החוליות החלשות המשפיעות על הפער שבין היקף תופעת האלימות בפועל ובין מספר הנשים שמדווחות עליה ומטפלות בעטיה, הוא היעדר איתור מוקדם ופענוח מוטעה של סימנים מעידים. הדבר נובע בעיקר מהיעדר מיומנויות מתאימות בקרב אנשי המקצוע הפוגשים לראשונה את קורבן האלימות, חשש לפגוע בפרטיותן של הקורבנות, פערים תרבותיים והיעדר מודעות לחובת הדיווח. אין ספק כי קיים צורך להעלות את המודעות לתחום בקרב סגלי הרפואה בארץ, לצורך איתור מוקדם, הכרת סימנים מעידים, הגברת המודעות לחובת
הדיווח, והכרת דרכי הסיוע הקיימות לנשים שנפלו קורבן לאלימות ולפגיעה מינית.
משרד הבריאות הפיץ הנחיות ברורות בנוגע לנוהלי דיווח ומעקב במקרה של איתור נשים נפגעות אלימות במשפחה בבתי החולים ובקהילה:
– חוזר מינהל רפואה בנושא “נוהל טיפול עובד/ת סוציאלי/ת בנשים נפגעות אלימות במשפחה” במחלקה לרפואה דחופה, מספר 35/2002 , מתאריך 15.07.2002
– חוזר מנכ“ל בנושא “תקנות למניעת אלימות במשפחה” מספר 1/2003 , מתאריך
.09.01.2003
– חוזר מנכ“ל בנושא “איתור וטיפול בנשים נפגעות אלימות בשפחה על ידי מטפלים במסגרות הבריאות באשפוז ובקהילה,” מספר 23/2003 , מתאריך 19.11.2003
ברצוני לשוב ולחדד את חובתנו, כאנשי צוות רפואה להיות מודעים לתופעה הקשה ול“נצל” את העובדה שנשים אלה מגיעות לעיתים קרובות אלינו לקבלת טיפול בעקבות האלימות כלפיהן, לשם מתן סיוע להן מעבר לטיפול הרפואי גרידא. מחובתנו להיות בעלי רמת חשד גבוהה, לידע את הנשים על האמצעים הקיימים עבורן לקבלת עזרה, לעדכן את רשויות החוק ולהפנותן לקבלת סיוע סוציאלי ונפשי מתאים.
על קופות החולים מנהלי בתי החולים לחדד את הנושא בפני אנשי הצוות הרפואי והסוציאלי, בדגש על עובדי חדרי המיון והמרפאות הראשוניות בקהילה ואף להיעזר בתוכניות להכשרת אנשי צוות רפואי בתחום, הקיימות במשרד הבריאות.
בכבוד רב,
ד“ר רוני גמזו
השאירו תגובה
רוצה להצטרף לדיון?תרגישו חופשי לתרום!