לעיתים מתרחשות לידות בשלב מוקדם בהריון ונולד עובר נולד ללא רוח חיים, או לחילופין – ההריון אינו מתקדם ומתרחשת הפלה, לא עלינו. האם על פי ההלכה יש חיוב לקבור את העוברים הללו או לא?

תלמיד חכם המשמש כרב בבית חולים מקומי בחו”ל, שלח למכון לרפואה והלכה שע”י ‘יד שרה’ את השאלה הבאה:

הנוהל בבית חולים בו אני מכהן, שכאשר מתרחשת לידה מוקדמת או הפלה, ונולד עובר ללא רוח חיים, מעמיד בית החולים בפני אביו ואמו שתי אפשרויות – או שיקברו את עוברם יחד עם שאר העוברים שנולדו מתים באותו יום בתוך בור קבורה, או שישרפו את גופתו. נוהל זה נעשה בין בעוברים הנולדים להורים יהודים ובין לנולדים להורים שאינם יהודים.

שאלתי היא: כיצד עלי לנהוג במקרה של עובר שאמו יהודיה, האם עדיף שיקברוהו יחד עם עוברים שאינם יהודים, או שיותר עדיף שישרפוהו, או שאין הבדל בין שתי האפשרויות?

תשובה: עוברים הנולדים כשהם מתים נקראים בפי חכמי התלמוד בשם “נפלים”. המפרשים הקדמונים נחלקו בדינם של הנפלים, האם יש חיוב לקוברם כמו אדם חי שנפטר, או שאין צורך לקוברם.

שורש הדיון בעניין זה, נעוץ בדברי הגמרא במסכת ביצה (דף ו), המתייחסת לקבורת אדם שמת באמצע החג – ביום-טוב. הגמרא מחלקת בין אם האדם מת ב”יום-טוב ראשון” שאיסור מלאכה בו הוא מן התורה, ואסור ליהודי לחפור ביום זה קבר, לכן יאמר לאדם שאינו יהודי שיחפור את הקבר ואז יקברוהו בחג. ואמנם גם אמירה לגוי אסורה ביום-טוב, אך מאחר שאיסור זה הוא מתקנת חכמים, הם התירו איסור זה עבור כבוד המת. אבל אם מת אדם ב”יום-טוב שני” (לבני חו”ל הנוהגים לחגוג שני ימים טובים בחג), מאחר שעיקר חגיגת היום השני הוא מתקנת חכמים, גם ליהודים מותר לחפור את קברו, שבשביל כבוד המת עשו חכמי ישראל את היום טוב השני כיום חול. (ויש לעיין בשולחן ערוך אורח חיים סימן תקצו, שם מתבארים כל פרטי ההלכה בזה).

רבנו המאירי שהיה מגדולי הראשונים מפרשי התלמוד, כותב בספרו בית הבחירה (ביצה דף ו), שיש מחלוקת הפוסקים, האם החילוק המובא בגמרא נאמר גם על עובר שנולד מת, שגם עליו מחללים את החג, ושייכת בו הסברא של “כבוד המת”, או שדבריה אמורים דווקא על אדם שהיה חי ואחר כך מת, אבל ב”נפלים” אין סברא של כבוד המת ולכן אסור להתעסק בקבורתו כלל אם נולד מת בחג.

מסקנת המאירי, שדינו של הנפל שווה לדינו של אדם שמת, שהרי מבואר במסכת סנהדרין (דף קי) שגם להם יש חלק בעולם הבא, ולכן כמו שמחללים יום-טוב עבור אדם שמת בין על ידי גוי ביום-טוב ראשון, ובין על ידי יהודי ביום-טוב שני, כך מחללים על הנפלים. 

לענין הלכה, עיין בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תקכו) ובמגן אברהם (שם סעיף קטן כ), שם יש דיון הלכתי אם יש חיוב קבורה ל”נפלים”. אבל כבר נהגו בכל קהילות ישראל, שקוברים את ה”נפלים”, ולעובר ממין זכר נוהגים לחתוך את העורלה (כפי שעושים בברית מילה) לפני הקבורה.

מעתה נשוב לנידון שאלתנו: ודאי שאם ההורים שומרי תורה ומצוות, עדיף שיקברו את העובר בקבר ישראל אם הדבר אפשרי, שהרי לשיטת רבנו המאירי גם בעוברים קיים העניין של כבוד המת.

גם באופן שבית החולים קובע שהקבורה תהיה יחד עם עוברים שהוריהם אינם יהודים, מכל מקום עדיף לקוברם ולא לשרוף את גופותיהם, שהרי על ידי קבורתם מתקיימת בהם מצוות קבורה, ואילו בשריפה הם לא באים לידי קבורה כלל.

הכותב – הרב יעקב וינר שליט”א, עומד בראש מוקד רפואה והלכה בארגון יד שרה, אשר נותן מענה בשאלות הלכתיות רפואיות.

ניתן לפנות במייל machonr@yadsarah.org.il ובטלפון 02-6444590, וכן בכתובת שדרות הרצל 124 ירושלים.