מאת ד”ר מיכל איזנשטט

מתוצאות מחקר שפורסם בירחון Journal of the American Medical Association ב- 12 במאי, עולה כי נשים מבוגרות המתגוררות בקהילה, המקבלות מינון גבוה פומי שנתי של ויטמין D, מצויות בסיכון מוגבר לנפילות ושברים.

לדברי החוקרים, מצב ויטמין D עשוי להיות גורם סיכון חשוב הניתן לשינוי, ושיפורו עשוי להפחית סיכון לנפילות ושברים.  יחד עם זאת, דבקות במשטר יומי של תוספי ויטמין D אינה אופטימאלית.  החוקרים הניחו כי מתן חד שנתי של ויטמין D במינון גבוה של 500,000 יב”ל לנשים מבוגרות בקהילה עשוי להפחית סיכון לנפילות ושברים.

במחקר הנוכחי נכללו 2,256 נשים המתגוררות בקהילה, בגיל 70 שנים ומעלה, הנחשבות בעלות סיכון מוגבר לשברים.  הנשים חולקו אקראית לשתי קבוצות בראשונה ניתן להן ויטמין D אחת לשנה במינון של 500,000 יב”ל במשך 3 עד 5 שנים, ובשנייה הנשים קיבלו פלצבו.

מתוצאות המחקר עולה כי 171 נשים מקבוצת הויטמין D חוו שברים, ו135 בקבוצת הפלצבו (יחס שיעור לשבר 1.26, 95% CI, 1.00 – 1.59; P = .047).  שיעורי השברים ל- 100 שנות-חולה עמדו על 4.9 בקבוצת הויטמין D מול 3.9 בקבוצת הפלצבו.

עוד עולה כי בקבוצת הויטמין D, אירעו 2,892 נפילות ב- 837 נשים (83.4 ל- 100 שנות-חולה) מול 2,512 נפילות ב- 769 נשים בקבוצת הפלצבו (72.7 ל-100 שנות-חולה; יחס שיעור לנפילה 1.15, 95% CI, 1.02 – 1.30; P = .03). ניתוח post hoc של הנפילות גילה דפוס תלוי זמן, עם יחס שיעור לנפילה בקבוצת מקבלות הויטמין מול קבוצת הפלצבו של 1.31 בשלושת החודשים הראשונים לאחר מתן הויטמין, ו 1.13 במהלך תשעת החודשים לאחר המתן.

רמות 25-hydroxycholecalciferol חציוניות בסרום עמדו על 49 נאנומול/ל במשתתפות בתת מחקר (137 נשים שנבחרו אקראית), ובקרב פחות מ- 3% מנשים אלו הודגמו רמות 25-hydroxycholecalciferol נמוכות מ- 25 נאנומול/ל.  בקבוצת הויטמין D רמות 25-hydroxycholecalciferol התקרבו ל- 120 נאנומול/ל חודש לאחר מתן המינון, 90 נאנומול/ל לאחר 3 חודשים ונותרו גבוהות 12 חודשים לאחר המנה.

החוקרים מסכמים כי בקרב נשים מבוגרות המתגוררות בקהילה, מינון גבוה חד שנתי פומי של ויטמין D (500,000 יב”ל) הביא לסיכון מוגבר לנפילות ושברים.  החוקרים מסבירים כי השתמשו למחקרם במינון הגבוה ביותר האפשרי של ויטמין D ויתכן כי מינון גבוה זה עשוי להסביר את תוצאותיהם.

בין מגבלות המחקר יש לציין את האפשרות ששברי חוליה תת קליניים הוחמצו.  כמו כן, המידע התקבל ע”י שאלונים עליהם ענו הנבדקות, ועל כן ייתכן וחסר בסיס קליני למידע זה.  ולבסוף יש לציין כי לא נבדק בסיס ביוכימי לכל נבדקות המחקר.

במאמר מערכת נלווה, מציינים הכותבים את הצורך בהבנה טובה יותר של בסיס הפיזיולוגיה של ויטמין D.  באופן ספציפי יש ללמוד את השפעת גודל המינון, דרך המתן ומשך ההפסקות בין המינונים על מטבוליזם של ויטמין D בכבד וברקמות ספציפיות.  כמו כן, יתכן וקיים צורך להעריך מחדש מינוני ויטמין D לאנשים הסובלים מחסר בויטמין.  לעת עתה יש לזכור כי על אף שחסר בויטמין D הינו נפוץ, קיימות שיטות רבות לתקן חסר זה באמצעות תוספים שונים, ועל כן יש להשקיע משאבים באיתור חסרים ותיקונם.

JAMA. 2010;303:1815-1822

JAMA. 2010;303: 1861-1862

לידיעה במדסקייפ