משני מחקרים חדשים, שפורסמו במהדורת אוגוסט של New England Journal of Medicine, עולה כי אפילו עליות קטנות ב-BMI יכולות להעלות את הסיכון לתמותה. ממצאים אלה פורסמו לאחרונה לאחר פרסום ב- Lancet, שהראה ש- BMI הגדול במקצת יכול להעניק יתרון הישרדותי עם אזהרה, שתוצאות אלה יכולות רק לשקף את חוסר היכולת של BMI בהבדלה בין שומן ושריר.

במחקר אחד השתתפו יותר מחצי מיליון גברים ונשים אמריקאים מקוהורט AARP (National Institutes of Health) שהיו בני 50 עד 71 בהרשמה למחקר. במהלך 10 שנות מעקב, יותר מ-61,000 נבדקים מתו. כאשר התוצאות רובדו על פי BMI, שיעורי התמותה היו הכי גבוהים בקטגוריות הכי גבוהות והכי נמוכות של BMI בכל הגילאים, כאשר הסיכון לתמותה עלה בנבדקים עם BMI הגבוה מ-30 קילוגרם למטר מרובע. בניתוחים נוספים, לאחר שליטה במצב הבריאותי ובעישון, סיכון גבוה יותר לתמותה היה קשור עם נבדקים, שהיו עם עודף משקל ונבדקים שמנים. בניתוח, שבדק במיוחד נבדקים בני 50-55, גברים ונשים שמעולם לא עישנו והיו עם עודף משקל היו קשורים עם עליה בסיכון של 20-40% לתמותה. בעוד שמזמן האמינו שהשמנה מעלה את הסיכון לתמותה, הדבר לא היה ברור בנוגע לרמות נמוכות יותר של עודף משקל.

התוצאות העיקריות של המחקר היו, שלנבדקים עם עודף משקל יש סיכון הגבוה במקצת לתמותה מוקדמת, ולנבדקים שמנים יש סיכון הגבוה בהרבה לתמותה (תוצאות אלה מבוססות על ניתוחים, שבוצעו, כשהחוקרים בדקו במיוחד משקל של נבדקים בני 50-55).

במאמר מערכת נלווה נכתב כי ככל שמתקדמים ועוברים את גיל 50, יש להתחשב במציאות, שבה עודף שומן עולה ככל שהגיל מתקדם. כיום יש עדויות ליתרונות בריאותיים אפילו כתוצאה משינויים קטנים במשקל, כך שאין צורך בהשגת משקל גוף אידיאלי. יש דרכים רבות, שבן הרופא יכול לעזור לחוליו לעשות את הצעד הראשון בעצירת תוספת המשקל. מה גם שצעדים קטנים לקראת שליטה במשקל, כגון פעילות גופנית ושינויים בהרגלי אכילה, לא דורשים שינוי גדול באורח החיים.

במחקר שני בדקו את הקשר בין תמותה ו-BMI באוכלוסיה קוריאנית במשך 12 שנה. במחקר דווח על עליה בתמותה עבור גברים ונשים עם עליה ב-BMI, אך התמותה הייתה הכי קטנה בנבדקים עם BMI בין 23.0 ל-24.9 קילו למטר מרובע. לנבדקים עם ה-BMI הכי נמוך היה סיכון הכי גבוה לתמותה מסיבות נשימתיות, בעוד שלנבדקים עם BMI הכי גדול היה סיכון גבוה למות ממחלת לב או מסרטן.

לדברי החוקרים הם ראו ממצאים, שהופיעו כבר במחקרים אחרים, כגון קשר חיובי בין BMI ותמותה קרדיווסקולרית, כך שככל שה-BMI גדול יותר כך הסיכון לתמותה על ידי CVD (מחלה קרדיווסקולרית) גדול יותר. כמו כן, נצפו קשרים חיובים בין BMI לסרטן. ב-BMI מעל 25-26 התמותה מסרטן החלה לעלות. הדבר החדש, שהחוקרים ראו הוא, שיש קשר הפוך בין תמותה נשימתית ובין BMI, כך שככל ש-BMI גדול יותר כך הסיכון לתמותה נשימתית נמוך יותר.

בעוד שתבנית כללית זו נצפתה כבר במחקרים אחרים, הזיהוי של מחלות נשימתיות כמקור לעליה בסיכון לתמותה ב-BMI מאוד נמוך הוא חדש. בין אם BMI נמוך מאוד מעלה את הסבירות למחלות נשימתיות או שנבדקים נוטים יותר לאבד משקל כשהם חולים במחלות נשימתיות כרוניות, הדבר אינו ברור. כמו כן, יש לציין כי החלוקה של סיבות נשימתיות בקוריאה יכולה להיות שונה מזו של מדינות מערביות, ולכן קשה להכליל את התוצאות הספציפיות הללו.

בנוסף, החוקרים ציינו כי לאוכלוסייה האסיאתית יש אחוז גדול יותר של שומן ומסת שרירים נמוכה יותר בהשוואה לאוכלוסיית מערביות עם אותו BMI.

בתגובה ל-heartwire על שני מחקרים אלה נאמר על ידי אחד ממחברי המאמר, שפורסם ב-Lancet, כי הצורה של עקומות הסיכון לתמותה במחקרים הנוכחים ב- The New England Journal דומה לעקומות הסיכון, שפורסמו במחקר ב Lancet. בנוגע למחקר, שנערך בקוריאה, מחקרים קודמים באסיאתים הציעו, שערכי BMI בין 22 ל-25 מייצגים עודף שומן בקבוצה אתנית זו, לכן ייתכן כי ערכי BMI הנעים בין 25-30 ומעלה מייצגים רמות משמעותיות יותר של השמנה באוכלוסייה זו. ושוב צורת העקומות דומה לצורת העקומות במחקרים הנ”ל, כולל תמותה גבוהה יותר ב-BMI נמוך, שאינו מוסבר על ידי קיום קו-מורבידיות.

אחד החוקרים במחקר, שנערך בקוריאה, גם מכחיש שהממצאים, שהופיעו ב-Lancet לא תואמים לממצאי המחקר שלו. הוא מציין כי המטה אנליזה, שפורסמה ב-Lancet, לקחה בחשבון רק נבדקים עם מחלה קורונרית קיימת וסביר להניח שהנבדקים מבוגרים יותר. בניגוד לכך, המחקר הקוריאני חיפש רק נבדקים ללא מחלות בנקודת ההתחלה ולכן סביר שהם היו צעירים יותר. על כן ממצאים אלה אינם סותרים אלא מושפעים מקבוצות גיל שונות לחלוטין ומסוגים שונים של נבדקים.

מחבר המאמר ב-Lancet מסכים ומדגיש כי המאמר שלו מתמקד בגילאים 50-55, תקופה, שבה לא סביר שמחלות כרוניות ישחקו תפקיד. לדעתו, עדיין BMI הוא סרוגייט יעיל להשמנה ברוב האנשים, שאינם בקבוצות הגיל הקיצוניות. עבור אנשים בוגרים (לא ילדים ולא קשישים) BMI הוא פרדיקטור יעיל של הסיכון לתמותה, אך הוא לא מדד מושלם של שומן בגוף ומחקרים רבים הראו, שמדדים אחרים, כגון היקף מותניים או יחס מותן / ירך הם מדדים טובים יותר עבור שומן גוף.

נקודה חשובה שצוינה על ידי כותב המאמר ב-Lancet היא, שאנשים רבים עם פרופורציה גדולה של מסת שרירים יכולים להיות מסווגים שלא כראוי כבעלי משקל עודף, כשבעצם הם יותר בכושר גופני ועל כן בעלי סיכון נמוך יותר לתמותה מוקדמת.

יש צורך במבחנים נוספים לאנשים, שנופלים מחוץ לטווח הנורמאלי במושגים של פעילות גופנית. אתלטים, למשל, עם BMI של 26 יכולים להיות מסווגים לא נכון לעומת אדם שלא עוסק בפעילות גופנית. מצד שני, אם מדובר באוכלוסייה, שלא עוסקת בפעילות גופנית, בטווח גילאים ללא צעירים מאוד או ללא זקנים מאוד, BMI הוא עדיין המדד הכי הגיוני לכמות השומן בגוף, למרות שהוא אינו מושלם.

אחד החוקרים במחקר הקוריאני מסכם כי ככל ש- BMI גבוה יותר כך הסיכון ל-CVD גבוה יותר. עדיין לא ידוע עד כמה נמוך יש “לדחוף” את האנשים לרדת ב-BMI, אך באופן כללי זו עצה טובה אם אנשים עם עודף במשקל או עם השמנה ינסו לשלוט ב-BMI שלהם.

N Engl J Med. Published online August 22, 2006

לידיעה במדסקייפ