ממחקר חדש עולה כי ההנחיות הנוכחיות ממליצות על המתנה של 3 חודשים בין אבחנת 

Non-Ischemic Cardiomyopathy (NIDCM) ובין השתלת ICD (Implantable Cardioverter Defibrillator), אינה מתאימה בכל המקרים.

ההסבר התיאורטי העיקרי להמתנה של מספר חודשים, היא העובדה שיש חולים המפתחים Myocarditis שתשפר עם הזמן, ולאור חשש זה, אין מקום לבצע השתלה מיד לאחר האבחנה.

עם זאת, החוקרים מעריכים כי יש לבחון מחדש את ההנחיה, מאחר שבהתבסס על הנתונים מהמחקר הנוכחי ומחקרים רטרוספקטיביים אחרים, קיימות עדויות לפיהן ההמתנה אינה טובה בחלק מהחולים.

החוקרים בדקו את הנתונים ממחקר DEFINITE (Defibrillators in Nonischemic Cardiomyopathy Treatment Evaluation), שכלל חולים עם NIDCM ו-LVEF מתחת ל-36%, ולא כללו חולים עם NIDCM בעל פוטנציאל הפיכות.

לדברי החוקרים, הם הורו לרופאים לכלול במחקר רק חולים בהם לא נראה שקיים פוטנציאל הפיכות, דבר שאיפשר להם לבחון לאחור ולבדוק אם טיפול בשלב מוקדם לאחר האבחנה השפיע בצורה כלשהי.

במחקר המקורי, חולקו 458 חולים לטיפול תרופתי סטנדרטי, עם או בלי ICD, בלא תלות בזמן שחלף מהאבחנה. קבוצת החוקרים העריכה את התוצאות בהתיחס לזמן שבין האבחנה ובין החלוקה לטיפול ICD או ללא טיפול ICD, לאחר 3 חודשים ו-9 חודשים.

מהתוצאות עולה כי כאשר מדד הסף הוא 3 חודשים, 10.2% מהמטופלים עם NIDCM שאובחן לאחרונה, נפטרו במהלך השנתיים וחצי שלאחר מכן, בעוד שבקרב חולים שטופלו 9 חודשים לאחר האבחנה, 11.2% נפטרו במהלך אותה תקופה.

החוקרים מצאו קשר בין השתלת ICD ובין ירידה סביכון לתמותה בחולים שאובחנו זמן קצר לפני גיוסם למחקר. באופן ספציפי, שיעור התמותה מכלל הסיבות עמד על 7.3% באלו שאובחנו במהלך 3 חודשים מטיפול ICD, לעומת 15% באלו שטופלו לאחר למעלה מ-3 חודשים לאחר האבחנה, עם Hazard Ratio = 0.37 (P<0.05).

כאשר הסף נקבע ל-9 חודשים, ההבדל היה דומה 9.2% תמותה לפני, ו-15.6% לאחר הטיפול (HR=0.48, P=0.058).

מהנתונים הללו עולה כי בחלק מהחולים עם NIDCM המתנה של מספר חודשים לפני השתלת ICD אינה טובה, בעוד שאחרים חיים זמן ארוך. המגמה באלו עם אבחנה חדשה מעידה כי הפרוגנוזה טובה יותר עם השתלה מוקדמת.

ייתכן שחלק מהחולים סובלים מצורה מסוכנת יותר של NIDCM, ובאחרים קיימת צורה פחות מסוכנת. באלו עם הסוג המסוכן, השתלת ICD משפרת את סיכויי ההישרדות.

לא ניתן לנקוט בגישה דוגמטית בנושא, נראה כי חלק מהחולים שאובחנו חודשים או שנים לפני השתלת ICD ירוויחו פחות מהטיפול. החוקרים חוששים יותר לפספס חולים שיזדקקו להשתלת ICD זמן קצר לאחר האבחנה.

במאמר מערכת נכתב כי יש להקים צוות מומחים שיפתח רשימת מיופתיות הפיכות בהן אין מקום להשתלת ICD, וכך ניתן יהיה לזהות את החולים בהם יש לטפל תוך זמן קצר מאבחנה.

צויינו מגוון ביומרקרים המעידים על אי-הפיכות, כולל ביטוי מוגבר של Fas, ונוכחות פיברוזיס לבבי.

כמו כן, קיימים פרמטרים קליניים המעידים על מחלה בלתי-הפיכה, כולל יל”ד ריאתי, LVEF<20%, הפרעה נלווית בתפקוד חדר ימני, ורמות מוגברות של BNP וטרופונין. פקטור חשוב נוסף, היא אי-סבילות לתרופות.

בכדי לבחון את הסמנים האלו למחלה בלתי-הפיכה, דרוש מחקר תצפיתי, בו ישתילו ICD ויבדקו אילו פקטורים מנבאים שוק בעקבות ICD , מחקר שכרגע נמצא בשלבי תיכנון, אך יידרשו שנים לפני שיהיו תוצאות זמינות.

J Am Coll Cardiol. 2006;47:2477-2482

לידיעה במדסקייפ